יום הזיכרון וחג העצמאות הם מהרגעים בהם אנו נזכרים שכולנו כאחד, קשורים זה בדמו של זה, תלויים האחד בשני (כי אם לא, נהיה תלויים האחד ליד השני).

כשאזרח במגדלי אקירוב, ברובע ב' שלנו ובכל נקודה ברחבי המדינה, תולה דגל על מרפסת בתו, הוא למעשה מכריז אהבה- מסר נאיבי ופשוט:

" אני פטריוט, אני אוהב אתך מדינה, את האחת שלי ".

העם בציון אומר את דברו בעוצמה רבה מבלי להוציא מילה- הוא תולה את דגל ישראל עם הפנים לעולם, הוא מניף בגאון את דגל ישראל על רכבו ובכך מצהיר הצהרת אהבה נאיבית וקסומה, הצהרה נטולת אינטרסים נטולת צביעות ונטולת מילים . 
הנאיביות המקסימה הזו היא הניצוץ שעוד נותר בנו מתקופת הגולה בה ערגנו למדינת ישראל, היא שאריות מהתקופה בה דברנו על המדינה כשלחלוחית מרצדת בעינינו, כששיער ידינו מצטמרר, תקופה בה אזרחי המדינה שרו בשאגה:" אנו אוהבים אותך מולדת..."
רגש עצום זה, אכן שוכן עמוק אצל כול אחד מאיתנו, רק שלאחרונה השאגה הגדולה נבלמה עמוק בתוכנו... והיא רק מחפשת הזדמנויות להתפרץ במלוא עוצמתה.
השאגה העצורה תקועה לנו איפה שהוא שם, בין הצביעות שחוגגת, לפוליטיקאים שעובדים עלינו בעיניים, בין קשיי היום יום, בין פערים חברתיים עצומים אשר מנתקים אותנו האחד מהשני, פערים היוצרים הבדל בין דם לדם ומקדשים את הכסף.
אי שם בירושלים שכחו כבר מזמן שכולנו חיילים באותו הצבא, שכולנו למעשה בניה ובעליה של המדינה באופן שווה ומוחלט.
וכך, בין אכזבה, לשקרים, לייאוש, לנהנתנות יתר...השאגה בתוכנו הלכה ודעכה.
הדגלים התלויים בירוחם, קריית שמונה וקיסריה כמו דקת הצפירה בישראל, היא מחזה שאין כמוהו בשום מקום אחר בעולם.
רגע הצפירה הוא לא מובן מאליו! אין דקה כזאת שאומה שלמה מתאחדת באופן אבסולוטי, אין בעולם רגע כזה בו כל המכוניות נעמדות, גם אם הם באמצע האוטוסטראדה, אין בעולם 60 שניות בהן אפילו השטותניקים והציניקנים עומדים דום למופת, בהן עם שלם נותן כבוד ענק לכל אלו שהקריבו את חייהם למעננו.
דקה כזאת, בה אומה שלמה הופכת כאחד - קיימת רק בישראל!
כמה אני מתגעגע למילה "רק בישראל"...פעם היינו אומרים אותה הרבה כשחזנו נפוח ונימת גאווה פטריוטית הייתה יוצאת מגרוננו. משום מקום היינו מחפשים ומוצאים את הגאווה הלאומית.

הדגלים המתנופפים, דקת הדומייה, השירה בציבור ועוד צרכים להזכיר למי ששכח, שיש לנו עם יחיד ומיוחד.
העם הזה לא מבקש הרבה מידי-הוא רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד, הוא רוצה קורת גג, הוא מבקש דברים בסיסיים כמו למשל...כנות.
העם הזה הוא פטרייוט מלידה - גם בלי שתתנו לו אצבע הוא ייתן למדינה את כל היד. כן, גם את הרגל ולמעשה את כל חייו!!
אבל רק לפעמים הוא מקבל אצבע, וזאת בדרך כלל אצבע משולשת.
התפקיד שלנו כאזרחים הוא לשמור על המדינה, לא רק כשאנו על מדים, אלא גם ובעיקר - לשמור על השאגה לעד.
השאגה שבתוכנו תוכיח שההקרבה של החיילים לא הייתה לשווא: שאנחנו מלוכדים ,שאנחנו צודקים,שלא שכחנו מה היא חברות אמת, מהו מוסר, שלמרות השואה, אנחנו עדין ביחד - ערבים זה לזה, שמחים, שותים, אוכלים ושרים למען עצמנו ולמען אותה המדינה שצמחה מן הביצות והדהימה את העולם.
בואו נמשיך את דרכם של הישראלים שהפכו אותה לכזאת, בואו נגשים את חזונם של החולמים, של היפים, של אלו שנהרגו והקריבו את עצמם ומשפחתם למענה, בואו נהיה גאים בעצמנו ובמדינה.
ניצני השאגה מתנוססים על המרפסות, על הרכבים ובכל פינה, מעט מאוד צריך לקרות כדי שהיא תפרוץ החוצה בעוצמה כזיקוק שלא נכבה.

מזל טוב מדינה