צייצתי פעם בעמוד הטוויטר שלי: "אם אתה גבר מפגר וגרוש אתה מפגרוש".
כל כך קל לנו לקרוא לאנשים בכינויים כאלה ואחרים, להשתמש במילים בעלות כפל משמעות ויותר מכל אלה, קל לנו להעביר ביקורת על כל מה שהוא חלק מהסביבה הטבעית שלנו. אנחנו נבהה באנשים שהגדרנו יחסית במהירות שהם יוצאי דופן או מוזרים, נשפוט זרים ששולחים לנו הודעות ברשתות החברתיות ומבלי שבאמת נכיר וננסה להבין מה הם רוצים מאיתנו כבר נתייג אותם כ-"קריפים" או "טרולים" וזה מבלי להתייחס לאנשים בעלי מוגבלויות שונות שרובינו לא פוגשים ביומיום המאוד מרוכז שלנו בעצמנו.


הסלנג בשפה העברית הפך לחלק משגרת השיח שלנו שבבדיקה פנימית של כל אחד מאיתנו, נצליח להגיע למסקנה שהפכנו בעלי מוגבלויות שונות כמו: פיגור שכלי, אוטיזם, עיוורון, כבדי שמיעה ואחרים- לסוג של קללה או בדיחה שאנחנו מעבירים הלאה. העולם הזה כל כך זר לנו עד שאנחנו לא באמת יודעים להבין בין המוגבלויות השונות וגרוע מכל זה אנחנו נפעמים כשאנחנו מגלים יכולות מסוימות שיש להם לתקשר או להיות עצמאיים, מתייחסים בהומור ולעיתים אפילו מגיבים בהתנשאות או בחמלה ורחמים.


ההצגה "המוגבלים" מלהטטת בהומור שנון וגורמת בעיקר לצופים להרגיש "מפגרים" כי ללא היכרות מוקדמת עם חלק מהשחקנים, מאוד קשה להבחין אם הם "מפגרים" באמת או רק 'משחקים אותה' בעלי מוגבלויות' שונות. בתוך העלילה שזור סיפור על משפחת פשע שמנסה להעביר קוקאין ועושה כמעט הכל כדי לנצל את קבוצת התיאטרון של המוגבלים שאמורה לטוס אל אותו היעד כדי לבצע את עיסקת הסמים ובתוך כל זה שזור סיפור האהבה הגדול של "רומיאו ויוליה" ואינספור תובנות, הערות והארות, שבירת מיתוסים, השחלת 'מכות' כואבות על כמה אנחנו יכולים להביע לזלזל באנשים אחרים כי הם שונים מאיתנו, השוואה בין מוגבלות ריגשית למוגבלות פיזית או שכלית ומעל לכל אלו- המון הומור.

אם יש לכם ערב אחד פנוי בשבוע הקרוב, לכו לראות את ההצגה. לא תתאכזבו. מילה של חנבו