עוד לא החלטתי אם אני מאמינה במושג נשמה תאומה אחת, אני לא בטוחה שיש רק בנאדם אחד על פני האדמה שמתאים לנו, אני חושבת שיש יותר, אני חושבת שבכל בן זוג שהיה לנו יכולנו למצוא משהו שהתאים לנו, וסביר להניח שאם היינו איתו במערכת יחסים, כנראה שגם מצאנו בו משהו שאנו רואים כפוטנציאל לקשר מחייב לטווח הארוך ואף לחתונה, אז נכון, במוקדם או במאוחר מכירים מישהו שעונה על 99% מהקריטריונים שלנו ומוצאים אהבת אמת, אבל האם יש דבר כזה נשמה תאומה אחת? האם יכול להיות שהיינו צעירים מדי/לא בוגרים מספיק/לא מעריכים מספיק ופספסנו את הבן זוג המיועד לנו?

אז זהו, אין לנו סיכוי יותר? אני חושבת שיש לנו כמה אפשרויות, אני באמת מאמינה שאדם שהוא בררן יתר על המידה יכול בהחלט לפספס את הזיווג שלו אך מצד שני, מאמינה בלב שלם שאף פעם לא מאוחר להשתנות ואם באמת תרצה לפתוח את ליבך ולהפסיק לפסול אנשים על שטויות כמו אף גדול או 5 ס"מ פחות ממה שאתם רוצים, אני סמוכה ובטוחה שה' ישלח לכם אדם אחר שמתאים לכם, הרי אף פעם לא מאוחר להשתנות, ה' נותן לנו אינסוף הזדמנויות בחיים ואם באמת הייתה רק הזדמנות אחת למצוא את זיווגנו, הוא לא היה מצפה מאיתנו להמשיך לנסות, נכון? אז תמיד יש תקווה.

אני לא מסוגלת לשמוע אנשים אומרים משפטים כמו:  "אין, אני אומר לך, אחי, היא הייתה האחת, אני לעולם לא אמצא מישהי שמתאימה לי יותר" או "איזו טיפשה אני, איך זלזלתי בו כשהוא רצה אותי ועכשיו איבדתי אותו, אני לא אמצא גבר כזה אף פעם", די עם השטויות האלה, די עם ההתעסקות הבלתי פוסקת בעבר הזה, שרק תוקע אותנו עמוק יותר ויותר בבוץ, תתחילו לחיות! חשוב שמכל מצב נלמד לקח, שנלמד להעריך את מה שאיבדנו כדי שבפעם הבאה נדע לא לאבד, שנלמד להסתכל על מה שבאמת חשוב ולא על משקל או על מצב הנכסים של הבנאדם, ותמשיכו הלאה, מישהו אחר יגיע. אני פותחת כאן את הלב שלי ואומרת שיש ימים שהבדידות אוכלת אותי מבפנים, בייחוד עכשיו כשאני בין עבודות ויש לי מלא זמן פנוי, מה שאומר שיש לי הרבה זמן לחשוב ותרצה או לא, אתה גולש עם המחשבות לגלים שלפעמים גורמים לך לטבוע.

אז כן, אני מוצאת את עצמי לא פעם מחפשת עניין, כשאני הולכת לישון לבד בלילה אני חושבת על זה שהייתי רוצה שיהיה איתי מישהו, גבר שיחבק אותי, שארגיש שיש מישהו ששומר עליי, שלא נרדם עד שהוא מוודא שאני יישנה, אחד להתעורר איתו בבוקר. לא חסר לי דבר, אני מודעת לכל מה שאני ולכל מה שיש לי, אך גם בתורה כתוב: "לא טוב היות האדם לבדו" אז לא משנה כמה נהנה מהרווקות והמסיבות וכל הריקנות השקרית הזאת, בסופו של דבר האהבה ממלאת את המקום ששום דבר אחר לא יכול. אך למרות הציפייה והרצון שיגיע כבר האחד המיוחל, אני מתעוררת עם חיוך בבוקר, בידיעה שה' אוהב אותי שם למעלה, מה שאומר שהוא דואג לי ורוצה שיהיה לי טוב, אז אם הוא נותן לי לחכות- כנראה שיש לו סיבה טובה כי דברים טעימים מתבשלים לאט. אז בינתיים, עד שיגיע הגבר האמיץ לו אני מחכה (כי מאסתי בפחדנים תבוסתנים שלא מסוגלים להתמודד עם אישה אמיתית) אני חיה הכי טוב שאפשר, מחייכת ושמחה כי לכו תדעו כמה זמן עוד נותר לנו בעולם הזה.. צריך לנצל כל רגע וכל יום, כי אף יום לא חוזר, לעולם. כל כך הרבה אנשים שאלו אותי לאחרונה "מאיפה את מוצאת את כל הסיפורים האלה?", שפתאום מצאתי את עצמי מחפשת סיפור ולא מוצאת.. מה שבד"כ קורה מבלי שאתאמץ בכלל. אז יצאתי החוצה עם המחשב הנייד וישבתי באחד מבתי הקפה בחוף, החלטתי לשבת ולכתוב את השירים שלי, לבינתיים, ומשהו יצוץ, הייתי בטוחה. ואיך אומרים- מה שאתה משדר ליקום, קורה לך? וכך היה:

אני יושבת שקועה במחשב שלי, לא מביטה ימינה או שמאלה, שוכחת איפה אני נמצאת, כמו מה שקורה לי תמיד כשאני שקועה בכתיבה ואני שומעת קול: "בואנה, איזו ורודה את!", אני יוצאת מהחלום בהקיץ שהייתי בו, מרימה את הראש למעלה ורואה בחור עומד ליד השולחן שלי ובוחן אותי מלמטה למעלה, כשכולי באמת ורודה, מהנעליים ועד השיער.

חייכתי אליו ואמרתי: "אני תמיד ורודה.. נעים מאוד, אני מי-טל",  הושטתי את ידי. הוא הושיט ידו חזרה ולחץ את ידי. החיוך שלו היה שווה מיליון דולר והעיניים שלו דיברו ללא הפסקה. לא הספקתי להציע לו והוא כבר התיישב. אחרי שיחה קצרה וההלם שהוא היה בו כשגילה שאני זאת הבחורה שכותבת את "מי-טל על הבר", הוצאתי ממנו את הסיפור שלו, שיפתיע אתכם בגדול: "לפני 4 שנים היה יומי הראשון לתואר הראשון. כשכל החברים שלי עוד היו בקטע של לעשות כסף ולטוס לטיול מסביב לעולם, אני החלטתי להתחיל את החיים האמיתיים שלי, הרציניים, וללמוד. הייתי בפחדים לקראת הצעד הזה, הייתי היחיד בסביבה שלי שהתחיל ללמוד מוקדם יחסית, אך הייתי שלם עם ההחלטה הזאת. הלימודים לא היו קלים לי, בבי"ס לא הייתי משקיען גדול והיו לי קוצים בתחת ברוב הזמן, כך גם באוניברסיטה.

כשראיתי שאני לא מספיק את החומר, לקחתי מורה פרטית. המורה ששינתה את חיי. הגעתי אליה הביתה לשיעור הראשון, הייתי בטוח שהיא אישה בגיל 40-50, בעקבות הניסיון הרב שלה, אך הסתבר שהיא בחורה בת 30, שהייתה מחוננת מגיל צעיר ולא רק זה.. פצצה מהלכת!

לא הצלחתי להגיד לה שלום אפילו, סגרתי חזק את הפה כדי שהלשון לא תצא החוצה! האישה היפה שראיתי בחיי. נכנסתי פנימה, מובך בטירוף, והתיישבנו להתחיל בשיעור. לא ממש הקשבתי לה.. הייתי עסוק בלהביט על איך שהשפתיים שלה זזות, על החיוך שלה בכל פעם שפתרה תרגיל בהצלחה ובמהירות, על העיניים הגדולות והחומות שלה, שהיו כולן רוך ותמימות, מין טוב לב שאי אפשר שלא לראות. הוקסמתי. התחלתי לקחת שיעור בשבוע, והייתי מחכה כל השבוע לשיעור הזה! והקטע הוא שבכלל לא הייתי מפיק משהו מהשיעור הזה כי לא הצלחתי להתרכז, אבל רק רציתי לראות אותה, כמה שיותר.

הרגשתי שאני מתחיל להתאהב בה, רק היא בראש שלי, אך ידעתי שאין לי סיכוי אצלה, בחור בן 21, אין מצב שהיא רואה בי בן זוג פוטנציאלי בשום מקרה. אחרי חודשיים שאני אצלה כל שבוע, אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו, על החיים ועל המוות.

בדיוק כשהיא פצתה פיה כדי להתחיל את השיעור התקרבתי אליה ונישקתי אותה. העדפתי לקבל סטירה ולא לראות אותה יותר אך לדעת שלפחות ניסיתי" "נו, ואיך היא הגיבה?" "להפתעתי הרבה, היא נישקה אותי בחזרה. תוך 5 דקות מצאתי את עצמי בחדר השינה שלה, במיטה שלה, שנינו עירומים, עושים אהבה". "לא מאמינה לך..""נשבע לך.. גם אני לא האמנתי, חשבתי שאני חולם, או מה שבד"כ עשיתי- מפנטז, אך זה באמת קרה! זה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים, ועל אף גילי הצעיר, חויתי לא מעט. כשסיימנו, קמתי והלכתי הביתה, לא לפני שנישקתי אותה במשך דקות ארוכות. ידעתי שאני מאוהב בבחורה הזאת, מאוהב עד העצם! למחרת התקשרתי אליה, אך היא לא ענתה, שלחה לי הודעה שהיא עסוקה ושנתראה כבר בשיעור. לא הבנתי, מה, לא נדבר שבוע? עד השיעור? כאילו דבר לא קרה? זה היה כ"כ מוזר.. אבל לא רציתי ללחוץ עליה, זרמתי.

כך, שבוע אחרי שבוע הייתי מגיעה אליה, היינו לומדים טיפה ובשאר הזמן היינו שוכבים, והייתי משלם לה על השיעור. שאלתי את עצמי: 'אני משלם פה על שיעור או על סקס? מה הולך כאן?! ולמה היא ממשיכה להתנהג כאילו זה לא קורה??'. כל הראש שלי בלגאן, ורק מתאהב בה יותר.

הזמן חלף, שום דבר לא משתנה. הגיע יום הולדתו של חברי הטוב ויצאנו לבלות. אנחנו מגיעים לאיזשהו בר ואני רואה אותה, המורה הפרטית שלי ואהובת ליבי, על הבר, עם איזה בחור.. נוגעים, מתנשקים, מתחבקים, הרגשתי שאני מתעלף, לא יכול להיות! זה לא קורה! מעולם לא קינאתי ככה, יכולתי לקחת סכין ולדקור את הבחור הזה... או אותה.. לא יכולתי להחליט.

ניגשתי אליה ואמרתי שלום כאילו כלום לא קרה, היא אמרה לי שלום קר והציגה  בפניי את הארוס שלה. פה כבר לא יכולתי להמשיך לשחק אותה... לא הצלחתי לדבר, הלכתי משם. הייתי מרוסק שנה שלמה. התנתקתי ממנה לחלוטין אך לא הצלחתי להתגבר עליה. מה שהכי מצחיק זה שכשהפסקתי ללמוד איתה, הצלחתי יותר בלימודים, כי הפעם באמת למדתי.

הזמן עבר אך הכאב והאהבה לא. לא ידעתי אם יש עוד בחורה בעולם הזה שאצליח לאהוב יותר, איך זה יכול להיות?

איך אנשים יכולים להיות כה רעים וקרים? אז כמו שאמרתי- שנה עברה, הטלפון שלי מצלצל ואני רואה את השם שלה על הצג.

שפשפתי את העיניים ונתתי מכות לטלפון, הייתי בטוח שזאת איזו שגיאה אך כשעניתי לטלפון ושמעתי את הקול מהצד השני, הבנתי שאין מדובר בטעות, זאת באמת היא. שמעתי אותה מדברת בבכי, לא הבנתי מילה, נבהלתי, היא ניתקה את הטלפון ואני רצתי אליה.

הגעתי אליה הביתה ומצאתי אותה בביתה, בוכה בכי מטורף עם תינוק צורח בידיים, לא ידעתי את מי לנסות להרגיע קודם.. לקחתי ממנה את הילד ושלחתי אותה לשטוף פנים ולהירגע. בינתיים, באורח פלא, הצלחתי להרגיע גם את הילד. הושבתי אותה על הספה וחיבקתי אותה, הרגשתי איך דבר לא השתנה, שאני עדיין אוהב אותה למרות ששנה עברה, ואז היא הביטה ואמרה לי שהיא חייבת לספר לי משהו..." "

נו.. מה אתה מותח אותי?!"

"היא אמרה לי שבעלה עזב אותה כי הוא עשה בדיקת אבהות והסתבר שהילד לא שלו, מה שאומר שהוא כנראה שלי.." "לא נכון.." "הייתי בשוק!!! מאיפה זה בא לי עכשיו? אני רק בן 22 והיא בכלל התחתנה עם מישהו אחר.. ולמרות שבאמת אהבתי אותה כבר קיבלתי את זה שזהו, זה נגמר.

אז למרות כל האהבה שלי אליה.. עשיתי גם אני בדיקת אבהות, רק כדי להיות בטוח.. ותאמיני או לא, הילד גם לא היה שלי". "מה?!" "אז עם כל הכאב והאהבה שלי אליה, החלטתי לעזוב ולהתרחק משם, כי אם היא בגדה בעברה היא תבגוד גם בי והילד לא שלי, היא אפילו לא בטוחה של מי הוא.. לעזאזל, איך נשים לא שומרות על עצמן?! איך אנשים לא נזהרים?! היה לי קשה לעזוב אותה ככה אבל לא יכולתי לקחת אחריות על משהו שהוא לא שלי" "מבינה אותך..

והיום מה..? אתה עדיין אוהב..?" "שבוע הבא אני מתחתן עם הבחורה הכי מדהימה בעולם, האהבה הכי גדולה של חיי, חשבתי שלא תהיה אחת כזאת אחרי ההיא, אבל מסתבר שכן, שאנחנו לא תמיד צודקים כשאנחנו בטוחים שמצאנו את הזיווג שלנו, צריך לזרום עם החיים, הטוב ביותר עוד לפנינו".

סוף טוב, הכל טוב. שמור על האמונה, היא תשמור עליך ער.

שבת שלום, מ. לתגובות ופניות [email protected]