"המעשים הללו מתרחשים ללא הרף, וכולנו יודעים בדיוק מי הם העומדים מאחורי המעשים הללו. במשטרה יודעים היטב מי הם הפורצים, מכירים את שמותיהם, היכן הם מתגוררים, ויכולים לבנות פרופיל מדוייק על כל אחד מהם – מה מעשיהם בימים ובעיקר בלילות. למרות זאת, עומדת המשטרה בחיבוק ידיים. אמנם 'צוות חקירה מיוחד' הצליח לפענח את מקרי הפריצות ולעלות על עקבותיהם של חברי כנופיית הפורצים, אך עם כל הכבוד - איתורם לא הועיל ולא כלום. מאז שהם נתפסו הם שוחררו וחזרו לשגרה הרגילה שכוללת פריצות, התנכלויות חוזרות ונשנות והטלת אימה על הציבור, בפרט על נערים וילדים הצועדים לתומם ברחוב".

"וכך אנו ממשיכים לראות את הבריונים בפעולה, לשמוע את קולות הנפץ המחרידים את הדממה וגורמים לקטנים ליילל ולתינוקות להפוך את הלילה ליום, ופשוט לעבור לצד השני של הכביש כאשר אנו נתקלים בהם מהעבר השני. סתם, פשוט משום שלא נעים להסתכן בפיצוץ חזיז ליד הרגל (הרגשנו את זה מקרוב, תאמין לנו) או באיזו אבן קטנה שפתאום מנתרת לה על הראש. לא משהו רציני אמנם, אבל לא נעים".

"ובמשטרה מה אומרים? 'אלו קטינים', מסבירים לנו, אין מה לעשות. ובכלל, למה להיכנס לפעולה? הרי לא מדובר כאן בדקירות או בעבירות אחרות. סתם הצקות, פה ושם פריצות קטנות, לא עבירות חמורות שמצדיקות כניסה לפעולה בכוח מתוגבר מתוך רצון למגר את התופעה אחת ולתמיד. 'אז כמה ילדים משתוללים, בשביל זה לשלוח ניידת?' שואל המוקדן".

"אז זהו, שכדי לרענן את זכרונך, סנ"צ שקל, נחזור עמך מעט יותר משנה אחורנית. היה זה ביום שבו עסקו אנשי המז"פ בתיחום קטע בשדרות ירושלים שהפך פתאום לזירת רצח. כן, גם אז ארעו קודם לכן המון 'מקרים קטנים שלא הצדיקה התערבות משטרתית', 'סתם השתובבות של נערים'. פה פגעו בילדים, שם השליכו אבן על מתפלל, פה הוכה אברך ושם נוקרו גלגלי רכב. אבל המשטרה לא חשבה להתערב. כאשר התושבים חשו שהסאה הוגדשה והם הודיעו כי הם יקחו את החוק לידיים, דאגו אנשי המשטרה להתייצב בבתי הרבנים ולהתריע: שאתם תקחו את החוק לידיים? הזהירו, אויה. במקרה זה ניאלץ להתערב. איך אמר אז החוקר, וויזמן שמו? 'אלו בסך הכל ילדים. הם יגדלו לתפארת. למה לגרור אותם לבית הכלא שם הם באמת ילמדו כיצד להפוך לפושעים?'"

"אבל זה בדיוק מה שקרה. הילדים השובבים גדלו לתפארת. הם הפכו לפושעים שלא הסתפקו בידוי אבנים ובניקור צמיגים, הפריצות לדירות כנראה הפכו למשעממות והם חיפשו אתגרים אחרים. בסופו של דבר נשפך דם. דם נשפך. ברובע התענו וצמו, חששו אולי ידינו שפכה את הדם הזה משום שלא מחינו די הצורך, אך במשטרה הרימו ידיים נקיות. שם סברו משום מה שהם עשו די על מנת למנוע את התרחיש הזה".

"ובכן, סנ"צ שקל, זה בדיוק מה שקורה כאן היום. אנו עדים היום להסלמה, להידרדרות חמורה במדרון חלקלק. אנו חשים שוב על בשרינו כיצד אנו חוזרים לאותם ימים. אותם ילדים שהפכו לנערים חזרו שוב לפעול ברובע ואנו, התושבים, מרגישים את נחת זרועם. אנו מביטים במעשיהם בחשש ובחרדה, תוהים מתי יכנסו הרשויות לפעולה. מתי יפנימו במשטרה שהגיע העת לומר די. אבל בינתיים זה לא מתרחש.  הם משתוללים במרכז הצומת, מתחת לעין מצלמת המוקד העירוני, ואיש לא נכנס לפעולה. הם מהלכים אימים, פוגעים, מתנכלים, משחיתים, וכל השיחות הבהלות למשטרה לא מביאות עמן את התוצאה. אף ניידת לא נראית באופק. שלווה. פסטורליה".

"'אז מה קרה?' תמהים אנשי המשטרה, 'אז פיצצו כמה דינמיות'. אז זהו, ש'כמה דינמיות' מסוגלות להכניס ילד לטראומות ולגרום לו לנזק נפשי, ואין לכך כל מקום במקום מתוקן. מהמשטרה אנו מצפים שיעלו על עקבותיהם של הסוחרים ושל המשתמשים והם ימגרו את התופעה הזו לחלוטין, לא שיצדיקו את המעשים הללו ויתנו להם גיבוי. 'ברצינות' אומרים לנו במוקד 100, 'נער משתולל עם כלב? בשביל זה להוציא ניידת?' ובכן, כדאי מאד שתדע כי בשכונה חרדית נער המשסה כלב בעוברי אורח כמוהו  כשליפת סכין באיזור אחר. למה אתם מחכים? שוב שיתרחש אסון שילמד אתכם כמה מסוכנת היתה הישיבה על הגדר ואי הפעולה מבעוד מועד?"

"ולכן אנו פונים אליך בזאת, סנ"צ שקל: הגיע הזמן שאתם שם במשטרה תתעוררו. אל תחכו עד לרגע שבו תיאלצו לטפל בארועים קשים ובעבירות חמורות יותר, אלא מגרו היום את הפעילות העבריינית שנעשית היום לאור היום, גם אם העושים עונים להגדרת 'קטינים'. מי כמוך יודע שגם בקטינים אפשר לטפל, ובפרט אם כל הנסיבות מוכיחות שהיעדר הטיפול יביא לכך שבתור בגירים הטיפול בהם יהיה מורכב ומסובך יותר.

ואם אתה חושב שהבעיות הללו יעלמו מעצמן גם אם לא תטפל בהן, כדאי שתשאל את קודמך בתפקיד. הוא יספר לך בדיוק מה עשוי לקרות אם לא מטפלים מבעוד מועד בעבירות קטנות שנעשות בידי 'קטינים'."      

תושבי רובע ז'