בכתבה הבאה לא תמצאו ניתוחים מקצועיים, הגנות אזוריות, תרגילי פיק אנד רול וכדומה. נכון, מ.ס אשדוד בכדורסל גברה אמש (ה') על דינמו מוסקבה 78- 71 על אנחנו כאן בכדי להעביר אליכם את האווירה.
כ- 1500 צופים הגיעו להיכל הקריה המשופץ. שיא במושגים של משחקי כדורסל בעיר. ההיכל עצמו יכול להכיל 2100-2200. אולי במשחקים הבאים.
בכניסה, אני מנסה לברר מאיפה כניסת התקשורת, בהתחלה לא כל כך יודעים ומבינים מאיפה אני אמור להיכנס. אלא שבירור קצר עם טל אחראי האבטחה, והדרך נגלית לפני. תודה טל. 
בכניסה אני פוגש את היו"ר טאלי קריאף, לבושה כמו לנשף סיום. עבורה זו רק ההתחלה. נשף התחלה, התחלה של עונה אירופאית, אולי גדולה. טאלי, למרות ההתרגשות הרבה, דואגת שהכול יעבוד. "אתה יודע איפה אתה יושב?", היא פונה אליי. אחרי וידוא קצר, אני מאחל בהצלחה ואנחנו נכנסים.
אני עובר בין המזכירות ליציע, תופס את מקומי ומנסה לחוש את האווירה. אין ספק שמדובר בהרבה יותר מעוד משחק כדורסל, או אירוע ספורט. יש כאן היסטוריה קטנה. 
מוזיקה קצבית מתחילה להכין את הרקע, האוהדים "השרופים" מתמקים מאחורי הסל שאליו תקפה אשדוד בחצי הראשון, הרבה ילדים, הרבה מאד נשים, דגלי ישראל בקהל. אז כנראה שכן אפשר לעשות ספורט אחר.
כמה דקות לאחר מכן, שי דורון מבצעת כמה מתיחות בכניסה לחדר ההלבשה, מרחק של נגיעה ממני. אני מסתכל על הנכס הכי חשוב של אשדוד העונה. כל כך עדינה, כל כך לא נראית כמו שחקנית כדורסל שאמורה לדעת לחטוף לא מעט מכות משחקניות אחרות יותר גדולות ממנה.
אבל "הקטנה" הזאת, היא די גדולה ומסיימת את המשחק עם 19 נק', 7 חטיפות והרבה מנהיגות. אבל רגע, אמרנו בלי כדורסל.
אני יושב ממש מרחק קטן מהספסל של אשדוד, זו הזדמנות מצוינת לבחון, קצת דינמיקה קבוצתית. דבר אחד אפשר להגיד, אחרי כמה שנים עם עדני דגן לטוב ולרע. אלי רבי הוא האנטיתזה, רגוע, שקט, כמעט לא מדבר. 
שכבר יוצאת לו איזו קללה, על החטאה של אחת השחקניות, זה קללה מסוננת בקצה הפה, שאפילו את סיומה לא השלים.
לפני המשחק הוא אומר לשחקניות שלו: "זה הזמן להראות מה אתן יודעות, תהנו". והן נהנו.
רוב שלבי המשחק, הקהל הולך בהתאם לרוח במשחק, אשדוד טובה, הקהל דוחף, כך היה ברבע הראשון ופחות בשני ובשלישי. 
ברבע הרביעי זה כבר התפרץ למשהו אחר, משהו עוצמתי. הקהל, האווירה והאנרגיה יחד עם השחקניות סיפקו יופי של הופעה, עם טעם של עוד. 
מעל ישב בחור יחד עם הבן שלו שכבר מהתחלה אמר לי, כאילו זה מעניין אותי, "אני בעשרה לתשע הולך, יש מכבי". אז שהגיע השעה היעודה הוא לא הלך, כי המשחק היה צמוד. הצבעתי על השעון, כאילו להזכיר לו. "המשחק צמוד, עוד שתי דקות". כאילו הצמוד הזה ישתנה בעוד שתי דקות. ואז תשע וחמישה, תשע ורבע, אפילו בתשע וחצי הוא עדיין היה באולם יחד עם בנו, והעניק לבנות את ההערכה הראויה. 
היה כיף, עד המשחק הבא. רק אל תבקשו ממני לנסוע למוסקבה לגומלין, קר שם.
צילום: אורי קריספין, אשדוד נט