התחושה אצל רוב אוהדי אשדוד, שהקבוצה שלנו פשוט נולדה בשביל לפשל ברגעי האמת. למעט עונה אחת הם לא ממש הוכיחו לנו ההיפך, אולי הפעם זה ההזדמנות? הסבלנות מתחילה לפקוע

 

 

כמה פעמיים הגעתי לאצטדיון בלומפילד במשחק של אשדוד נגד אחת מהתל אביביות וכל פעם יצאתי מאוכזב, קפוא ובעיקר עצבני. כל משחק והתקווה החדשה שלו, "אולי הפעם זה יקרה", אתה חושב לעצמך, "הפעם הם בלי אייליב, מאיוקה פצוע, מקרייב חייב להתחיל לכבוש, הפעם זה קורה". ואז מגיע יוסי שבחון, או סלים טועמה, איתי שכטר (אל תמחקו את המיותר) וקורע את החלום כהרף עין. למה אף פעם אשדוד לא בצד המנצח? מדוע תמיד אנחנו אוהדי אשדוד יוצאים עם הראש בין הידיים? מה אנחנו לא עשינו צבא? לא עושים מילואים? לא משלמים מיסים? אם בעבר הייתה אמרה שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת", במקרה של אשדוד האמרה תמיד, אבל תמיד, "במשחקים חשובים בעליי ציפייה מוגברת תמיד אשדוד תפסיד, תמיד". זה אולי תבוסתני, אבל ריאלי מאד. זה המחיר של להיות אוהד אשדוד במשך כל כך הרבה שנים. אבל הטור הזה פונה אליכם השחקנים, לא אלייך יוסי מזרחי, לא אלייך ג'קי בן זקן, או רפי נידם, רק אליכם. ה-11 שיעלו על הדשא ביום רביעי צריכים לדעת שהם מיצגים אותנו, הם גורמים לנו להראות טוב או רע.

 

 

עזבו אתכם מטקטיקה, מערכים, או הרכבים, עזבו אתכם ממנטאליות או מסורת. פעם אחת אנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו בתור אוהדי אשדוד. איך יכול להיות שפעם אחר פעם אנחנו יוצאים הלוזרים, לסכנין יש גביע, לר"ג יש גביע, אפילו אשקלון הייתה בגמר, למה אנחנו לא? תחושת ההתבטלות שלכם כלפי יריב כביכול עדיף במשחק מכריע פשוט מעצבנת. אין לכם את מי להאשים רק את עצמכם. "תמיד שאני חוזר ממשחק של אשדוד אני מוצא את עצמי מזמזם את השיר של משינה :"היה זה יום סגריר והקבוצה שוב הפסידה, חזרנו עם חיפה עם הפנים בין הידיים", אז אולי זה לא חיפה, אבל גם פ"ת, טדי או נתניה הולך. כל הטענות על זה שאין קהל הם אולי מוצדקות, אבל אפשר להבין את הקהל. אם אתכם היו מאכזבים פעם אחר פעם גם אתם הייתם כבר לא מאמינים. האבסורד הגדול ביותר שאנחנו האוהדים צריכים לתרץ את היכולת שלכם מול אוהדים של קבוצות אחרות. הרבה פעמיים אני נתקל באוהדים של קבוצות אחרות, שאומרים לי: "עזוב אותך מהקבוצה שלך, אתה רק סובל". ואני בשיא תמימותי נעמד ומגן על מושא אהבתי, "זה לא את זה אני", "זה לא מה שאתם חושבים וכדומה". למה? אתם פישלתם, אתם תתרצו. אם אני עושה פאדיחה בעבודה שלי, אני צריך להסביר לבוסים שלי מה קרה. אני לא מצפה מאחד מעמיתי להסביר את הפאדיחה שלי. אצלכם השחקנים זה קודם כל אתם ורק אחר כך אנחנו, אין לכם בעיה להפסיד בגמר גביע הטוטו ולהראות אחרי שעתיים באחד מהפאבים בעיר. ולא התירוץ שחייבים לצאת אחרי משחק לא מתקבל כאן, לא נראה לי הגיוני שאני כאוהד שלא מתפרנס מהקבוצה לא נרדם עד 4 בבוקר ולכם השחקנים אין בעיה להראות עד 4 בבוקר באיזה פאב, כי איזה ספר החליט שדווקא היום יש לו פתיחה.

 

 

אולי בכלל האשמה היא שלנו, שלנו העיתונאים, הקהל, שמאמינים בכם פעם אחר פעם, אולי אני כעיתונאי צריך לפרסם את כל השחקנים שיצאו לבלות אחרי גמר גביע הטוטו והאשמה והבושה תהיה שלכם. אז רגע לפני שאתם עולים ביום רביעי לכר הדשא תחשבו רגע עלינו, עליכם, איך בתור ילדים לבשתם את המדים של הקבוצה וחלמתם להיות ברגע הזה, אנחנו שם ביציע יודעים מתי אתם נותנים את הכול, אף אחד מאיתנו לא יכעס אם נפסיד (שוב) ביום רביעי, אבל אנחנו רוצים לראות שאתם לא משחקים בשביל עצמכם, אלא בשבילנו. לנשק את הסמל שעל החולצה לא עושה לנו את זה, בעיקר שאנחנו יודעים שבעונה הבאה זה יכול להיות סמל של קבוצה אחרת, העידן שבו הסמל של הקבוצה היה העיקרי נגמר. היום הסמל שחשוב זה הסמל של השקל, הדולר או האירו (כל אחד והתלוש שלו). רק שבדרך תזכרו שיש אנשים שרק נותנים ולא ממש מקבלים מהקבוצה הזו. יהיה קר מאד ברביעי בלילה, נשמח אם אתם השחקנים תעשו לנו קצת חם. נמאס לנו לבעוט בדלי פעם אחר פעם, אנחנו רוצים לשתות ממנו פעם אחת, אולי אז נגלה שיש בדלי מים מתוקים. בהצלחה. 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]