קצת לפני שנסעת הרגשתי לרגע שאני לא נושמת. ידעתי כל כך הרבה זמן שתכף תעלה על המטוס וכמעט שנסעתי נגד כיוון התנועה אל עבר שדה התעופה ורצתי על עקבים כאילו הייתי מריה קארי בקליפ פופ ב- MTV, והגעתי אליך מתנשמת ומתנשפת כולי, ועוד רגע שצעקתי לך בעיניים נוצצות שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך. שאני אוהבת אותך. שאתה אצלי בלב. אבל רק כמעט שנסעתי אחריך. בסוף עלית על המטוס.


אני זוכרת את הערב ההוא, שכבתי לצידך במיטה, אחרי שהבטתי בך דרך המראה רוכן מעליי וחשבתי לעצמי שאני יכולה להתרגל לראות אותנו ככה. שגם אם תתאמץ לא תצליח לשעמם אותי לעולם.

אחר כך שתקנו שתיקה מביכה כזו, כמו שצעירים של היום נוטים לשתוק כשהם נפגשים בבתי קפה ועסוקים כל אחד בסמארטפון שלו, וכל מה שרציתי היה למצוא איזה מכנה משותף שהוא מעבר לפיזיות איתך. אבל היית כל כך סגור ואני כל כך פחדתי לומר שאני רוצה יותר אז פשוט קמתי והלכתי ממך, גם ככה השתיקה שנותרה בינינו עשתה לי יותר מידי רעש בראש.

נותרתי פה, עוקבת אחרי רצף התמונות שפרסמת אחת לכמה זמן בפייסבוק שלך. מנסה לנתח את חצי החיוך שנלכד, להבין אם זה באמת רק חצי חיוך או שכבר מישהי אחרת זכתה לראות לבדה אותך מחייך אליה במלוא הפה. ותהיתי אם אתה יושב אל מול הנופים המרהיבים שם ועדיין חושב על ההיא שבגללה נסעת.

מהרהרת עם עצמי כמו ילדה חולמנית אם קיים סיכוי, ולו קלוש, שעוד מעט תחזור "נקי" ואוכל ללמוד יחד איתך לאהוב מחדש.

תמיד הסתכלתי עליך כאילו היית משחק חשיבה מהסוג שלעולם לא הייתי מעזה להתחיל לנסות לפצח.

מורכב מידי בשבילי, ולמרות שניסיתי להראות לך שאני שונה מכל אחת שהכרת, ידעתי בפנים שאני די משעממת ורגילה. ואתה, קצת חנון כזה, בחור שקט וחייכן, הצלחת לעורר בי רצון לפשטות שלא ידעתי שקיים אצלי, ה"מכורה לדרמות".

משום מה, ברגע שהתקרבתי אליך הרגשתי שאתה הגבר הכי חזק בעולם או "סופרמן" ויכולתי להיות קטנה ונטולת מסכות לידך. להתמסר אליך. להרגיש בטוחה איתך.

לפני שנסעת שאלתי אותך אם אתה נוסע או בורח. ענית שאתה נוסע, אבל שנינו ידענו שאתה בורח. לא מצאת על מי להישען פה ולא הצלחת לנשום מבלי לחשוב על כמה אתה עצוב. ורציתי לחבק אותך, אבל אינטימיות כל כך הרתיעה אותי שהיה לי הרבה יותר קל לשכב איתך. חשבתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אני אמות או לא תאהב אותי לעולם קרוב לאיך שאהבת אותה. והשלמתי עם זה.

היום, השקט הזה איתך כבר לא מפחיד אותי. להיפך, גיליתי שכל מה שבא לי לעשות זה לשתוק איתך שתיקות ארוכות כאלה, אולי מידי פעם להגניב אליך מבט או חיוך.

אחרי שחשבתי שעשיתי איתך כל טעות אפשרית, השקט הזה כבר לא מלחיץ אותי וגם לא זה שאני לא מצליחה לנשום לידך.

אני יושבת ומסתכלת בתמונות שאתה מעלה מידי פעם, תוהה אם יכולתי לעשות משהו כדי להגיע אליך חוץ מלרוץ אליך בתשוקה בדקה ה-90' כמו שעושים בסרטים הרומנטיים ולומר לך שאני לא רוצה שתיסע. מביטה בך, ולא יודעת מתי תחזור, או שתישאר שם לנצח ותפזר את הרסיסים של הלב שלך במקומות לא מוכרים כמו סימני דרך, בתקווה למצוא בחזרה את עצמך, המוכר והידוע: קלארק קנט ביום, סופרמן בלילה.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]