בתקופה האחרונה אנו עדים להתעוררות תקשורתית מחודשת סביב הסוגיות האיזון התרבותי והחברתי בין תפיסות העולם. 

הרשו לי להביא בפניכם סיפור קטן, אישי, מהחיים. סיפור שיש בו התחלה, סיפור שעדיין נרקם לו. סיפור על אנשים אמיתיים, לא סמלים או תפיסות, אנשים.

אנחנו גרים ברובע ו' באשדוד, על התפר עם רובע ג', רחוב יהודה המכבי.

כשעברנו לגור פה, הייתה משפחה חרדית אחת בבניין, מעולם לא ייחסתי לנוכחות שלהם חשיבות מיוחדת. גם לא התרשמתי במיוחד כששמעתי במקרה שיחה בין שתי נשים ליד הבניין בו אני גרה ש"כל האזור פה הולך להתחרד". אבל באמת, ב4 השנים שאני גרה באותה דירה, נוספו לבניין 5 משפחות חרדיות נוספות.

מודה, בהתחלה הרגשתי לא נוח עם זה. אני מגיעה ממשפחה חילונית, כל החברים שלי חילוניים, מתוך התרבות בה גדלתי הספקתי לשמוע ולגבש דעה שלילית כזו ואחרת על המגזר החרדי. עם זאת, החלטתי לא לתת לדעות הקדומות שלי לשנות את האופן בו אני נוהגת בכל אדם.

יום יום ברכתי את שכניי המגוונים לשלום. בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב, מה שצריך, בלי לצפות לשום תמורה.

בהתחלה המפגשים האקראיים האלו במדרגות היו בעיקר מביכים עבור הגברים החרדים והנשים כאחד, צעירה בלבוש לא צנוע שמברכת אותם לשלום בחיוך רחב, מה עושים עם זה?

אפשר היה לראות כי ההתנהגות שלי מבלבלת אותם, לא לזה הם ציפו. הגברים נסו מפני או הסיתו מבטם ממני במהרה כאילו הקיר הפך למרתק במיוחד בן רגע. הנשים התעלמו ממני, לפעמים הביטו בי בהפתעה.

לאט לאט, הנשים התחילו לברך אותי בחזרה, לפעמים אפילו לחייך. פעם אחת עזרתי לאחת מהן לסחוב במדרגות את עגלת התינוק עד לקומה החמישית. מעשיים הדדיים כאלו הפכו לימים את הברכות לדבר שבשגרה גם מצד הגברים.

עופרת יצוקה, אין צורך להזכיר כאן את ההיסטריה הציבורית סביב נפילת הטילים. לשכנינו החרדים אין טלוויזיה או אינטרנט אז הגענו להסדר איתם שכ15 דקות אחרי כל נפילה הם יבואו אלינו לשאול איפה נפל וכך היה. התחלנו לדבר. להחליף מילים פשוטות.

קיארה, הכלבה שלנו, רועה מעורבת במשקל 30 ק"ג. אוהבת אנשים, חברותית ושובבה. אך מה לעשות, רוב השכנים בבניין פוחדים ממנה וממימדיה המטעים.

השכנים החדשים פוחדים ממנה במיוחד, כנראה קשור לעובדה שלא מקובל או נהוג במגזר החרדי להחזיק חיות בבית. בהתחלה כשהייתי יורדת איתה במדרגות והם היו פוגשים בה בדרך למעלה, הם היו חוזרים מהר למטה ומתרחקים ככל האפשר מפניה.

יום אחד החלטתי להגדיל ראש, קראתי לעבר השכן הנמלט וביקשתי שיחכה רגע. נצמדתי אל הקיר ואת קיארה החזקתי קרוב אלי. ביקשתי ממנו שיעבור ושלא ירד עד למטה בגללה, וכך קרה.

לאט לאט גם לזה כבר התרגלנו. הם עולים או יורדים לעומתי כשאני עם קיארה. הם כבר לא מהססים, אני מצמידה אותה אליי והם חולפים ומברכים אותי לשלום ותודה רבה.

אז נכון, עוד לא הזמינו אותנו לחמין בשבת... אבל פעם אחת החזיקו בשבילי את דלת הכניסה לבניין ופעם אחרת אחד האבות עודד את ילדתו בת השנתיים ללטף את קיארה ... לאט לאט, נבנית לה מערכת אמון, שכנות טובה, כבוד הדדי.

יכול להיות שגם לשכנים החדשים כשעברו לבניין היו דעות שונות עליי ועל שכמותי; מתלבשת בפריצות, מגדלת חיה טמאה ומסוכנת, שרה בקולי קולות עם ובלי מוזיקה ועוד בשבת והשד יודעה מה.

עם הזמן, לאט לאט ובדרכי נועם, עם הרבה סבלנות ואורך רוח, אולי טיפה שיניתי את דעתם עליי, כמו שהתעצבה דעתי, טיפה.

עד כאן הסיפור על האידיליה הקטנה שאנחנו יוצרים אחד לאחד בעבודה לא פשוטה משותפת ביהודה המכבי, די להצליח לשמר את הדוגמא הזאת כסטטוס קוו ישנם דברים שעלינו לעשות בכדי לאפשר לרב התרבותיות הזו להתקיים ולממש את הפוטנציאל הזה בכל אשדוד.

ראשית, בכדי לשמר את המאזן העדין הזה, יש להביא לכל רובע ורובע כמו גם לעיר כולה, מוסדות והיכלים המשרתים את כלל התרבויות; תיאטרון, "כולל" ללימודים גבוהים, אוניברסיטה, מדרשה, בית ספר אלטרנטיבי ובית ספר מקצועי... שילוב ההיכלים והמוסדות בכל העיר כמו גם מוסדות שמלכתחילה הם משותפים, בין אם בחינוך בלתי פורמאלי או במרכזים מסחריים, יאפשרו חיים רב תרבותיים שאינם מדירים אוכלוסיות שלמות מאזורי מגורים.

שנית, הדבר הוא בידינו, עלינו לבחור בביחד, לעמול עליו, להכיל. אני מאמינה בגישור. אני מאמינה בדיאלוג. אני מאמינה בסבלנות.  אני מאמינה שבסופו של דבר, מאחורי החינוך, ההרגלים, הדעות, התרבות והחברה, בסוף כולנו אותו דבר, בני אדם, וכולנו רק רוצים לחיות בשלום את חיינו. אני מאמינה שהשנה הקרובה תהיה בדיוק כזאת, שנה שבה אנשים יבינו שהגיע הזמן להקשיב באמת, שהגיע הזמן לדבר באמת. שהגיע הזמן לחיות מהלב.

אסור לאשדוד להיות הילד עם הפוטנציאל המפוספס, עיר עם יכולת להיות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, דוגמא ומופת לערבות הדדית לא יכולה להרשות לעצמה להיות כלואה בהפרד ומשול, אלא להיות רב תרבותית אמיתית. עיר בה התרבויות השונות עומדות באותו הצד ודורשות במשותף, אומרות, מגיע לנו, לכולנו- חיים בכבוד, זה לצד זה, דיור, חינוך ותרבות המתאימים לנו. אלו הישגים שנוכל להשיג רק יחד, מעמד אחד. אשדוד לכולם.

אסיים בציטוט ששמעתי פעם: "אם אפשר היה להעלים את כל המנהיגים, בעלי השררה והאינטרס ולשים באותו חדר את האנשים- תוך שעתיים לא היו יותר מלחמות."

שתהיה לכולנו שנה של התחדשות ושותפות.

נורית.

צילום רחוב: אתר זומאפ