שיחת טלפון הגיעה השבוע למערכת "המגזין אשדוד". מעברו השני של הקו הייתה יאנה, ביתו של וולודיה רוזנברג, נגן רחוב אותו פגשנו לפני כשנתיים, כשהוא מנגן תמורת שקלים בודדים יצירות של מיטב המלחינים הגדולים. יאנה מדווחת לנו בצער רב על מותו של אביה, שנפטר מאי ספיקת לב קשה מאוד. הוא החזיר נשמתו לבורא עולם יום לאחר שחגג יום הולדת 78 בבית החולים.


בשעותיו האחרונות הייתה לידו ביתו יאנה. היא מתגוררת בתל אביב, אבל הגיעה בכל יום לבית החולים ברזילי כדי להיות עם אביה. "אבא הרגיש שהוא הולך למות. הוא ביקש כמה פעמים שיתנו לו משככי כאבים, וחזר ואמר 'אני הולך למות היום'. הוא נשם בכבדות כאילו היה אחרי ריצה", מספרת יאנה.


לאחר שיאנה חוזרת לבית הוריה באשדוד, היא מרגישה שמשהו לא בסדר. כרית מיוחדת שנתנה לאביה ולה היא קראה "חיים שלי", נופלת בפתאומיות מהשידה לרצפה. "אני מסתכלת על השעה וחשה שמשהו קרה. קרוב ל-1:00 בלילה קוראים לנו מבית החולים, שם הרופא מודיע לאמא על מותו של אבא. נפרדנו ממנו בבית החולים. ליטפנו ונישקנו והתקשינו להיפרד מאבא".


על אביה מספרת יאנה על איש מיוחד שדאג תמיד לשמח אחרים. "אבא היה ברוסיה קצין בצבא, בעל שלושה תארים וכנר ראשון בסימפוניה, אבל שעלה לארץ הוא התקשה למצוא עבודה בתחום אז הוא ניגן עבור כמה שקלים ברחוב ובעיקר עשה את זה לנשמה... כדי להרגיש שהוא עובד". וולודיה, כך מתברר לנו מביתו, ניגן במקומות מרכזיים כגון:דיזינגוף סנטר, אלנבי, מתחם הבורסה, ביאליק בר"ג וסוקולוב בחולון. "הוא היה עולה כל בוקר על הרכבת ונוסע לנגן. לקראת ערב הוא היה חוזר הביתה", אומרת יאנה.


באשדוד ניגן וולודיה בסמוך למשרד הפנים באזור הסיטי. נגינתו נשמעה היטב בכל האזור, ורבים היו יושבים ומאזינים במשך זמן רב לנגינה הקסומה. כך גם קרה לכתבת המגזין אשדוד לפני כשנתיים שנפעמה מנגינתו של וולודיה והביאה לקוראי המגזין את סיפורו.
ברוסיה היה וולודיה מלמד מוזיקה, מרצה להיסטוריה ומלמד בבתי ספר וב"קהילת הידע", שבתקופת הקומוניזם נהגה להופיע בפני כל סוגי הקהל החל ממעמד הפועלים ועד אקדמאים, כל זאת על מנת לחלוק את הידע עם כולם. רעייתו של וולודיה הייתה מורה למתמטיקה ושניהם נתנו מעל 40 שנות עבודה למדינה (רוסיה) שאפילו לא העניקה להם פנסיה תמורת תרומתם, זאת בגלל שעזבו ועלו לארץ האבות.


את וולודיה פגשה כתבת "המגזין אשדוד", אף היא ילידת רוסיה, אחרי שלושה ניתוחי לב, מחלת אסתמה והזרקה יום יומית של אינסולין. הוא זקן וחולה שאינו מסוגל כבר לעבוד. למרות שוולודיה העיד על עצמו ועל רעייתו שיש להם הרבה מה לתת, כאב להם שאינם יכולים להמשיך ללמד ולחלוק עם אחרים את אוצרות הידע שיש בהם. למרות זאת, וולודיה היה אופטימי והאמין שבסוף הכל יהיה טוב. הוא גם האמין שכל אדם, לא משנה מי הוא ומהי דרך חייו והשכלתו, הוא עולם ומלואו. "אני רוצה לשמח אנשים, זהו השכר האמיתי של אומן. אני מנגן הכל, בטהובן, באך, צ'יקובסקי, רחמנינוף טנגו ועוד", אמר לנו וולודיה באותה הכתבה.


בסוף אותה הכתבה מלפני שנתיים, אומר לנו וולודיה: "יש דבר אחד שאני מצטער עליו - בגלל מצבי הבריאותי ושאר אילוצי החיים לא הצלחתי ליצור לי חוג רחב של חברים טובים איתם אפשר לדלל את הבדידות. מזל שיש לי את הכינור, שעוזר לי להתגבר על כך, אני יוצא, פוגש אנשים ומנגן".


בביתו נותר הכינור יתום. הוא ממתין לבואו של וולודיה שיפיק ממנו את הצלילים המיוחדים שרק וולודיה ידע להוציא ממנו. יהי זכרו ברוך.