העיר אשדוד תשוב לפעילות שגרתית, כך הוחלט השבוע.
באופן רשמי הודיעו כי סבב הסלמה הסתיים  אבל בצה"ל מודים כי מדובר רק בדחייה של עימות נרחב ברצועת עזה.
מדוע עוד לפני העימות הגדול והבלתי נמנע, צפויים לנו לא מעט סבבים קטנים ומעצבנים?
למה החמאס מעוניין ברגיעה, אבל רק לעכשיו? ומדוע למרות רצונו הטילים ימשיכו לפול?
האם ישראל הולכת לקראת מלחמה כוללת? מה הסיכוי שמלחמה זו לא תפרוץ ואם דווקא כן, מתי?
כל מה שחשוב, בעיקר לתושבי אשדוד והסביבה, לדעת אבל לא מעיזים לספר לנו, בפרשנות של אייל בן שמחון.
 
האינטרס של החמאס
החמאס ברצועה עוסק כבר שנתיים בשיקום כוחו באמצעות האיראניים, הסורים והחיזבאללה.
החמאס אשר שואב עידוד מנפילת שלטונו של מובארק, ממתין לשלטון החדש שאמור להיות הרבה יותר אוהד מקודמו.
יתרה מכך, השלטון החדש שיקום במצריים, עשוי להיות פרו חמאס ולהעניק לו גב משמעותי בעימותים עם ישראל. כנגד גב זה, ישראל לא תוכל ולא תרצה לעשות הרבה, אלא באמצעים דיפלומטיים.  
מבחינת החמאס עדיף להרגיע את הרוחות היום, לפני שישראל תחליט להיכנס אל תחומי הרצועה וליצור בה הרס בלתי הפיך. אם ישראל תעשה כן נכון להיום, היא לא תתקל בהתנגדות נחרצת, אלא בגינויים רשמיים בלבד מרחבי העולם.
אם ישראל תחליט לצאת למבצע רחב, לאחר שיקום שלטון חדש במצרים, הוא, במקרה הטוב, יאיים בניתוק היחסים הדיפלומטים עם ישראל. במקרה הפחות טוב, השלטון המצרי החדש יאיים ביציאה למלחמה נגד ישראל.
החאמס יעשה ככל יכולתו להרגיע. אבל זאת רק כדי להמתין למומנטום טוב יותר מחר.
 
האינטרס הישראלי
לממשלת ישראל אין כרגע אינטרס להיכנס למבצע רחב. לפי שעה הרצון הוא להרגיע את הרוחות. אך  אם הירי יחודש ויהיו פגיעות ממשיות בשטח ישראל, אין לדעת לאן המצב יתדרדר.
בישיבת הקבינט יאשרו השרים מימון של יותר מ-200 מיליון דולר להצטיידות בשמונה סוללות נוספות של "כיפת ברזל".
הסוללות עצמן ייכנסו לפעולה רק בעוד שנה-שנתיים, והשאיפה העתידית במערכת הביטחון היא ל-12-13 סוללות בסך הכל, שיצטרפו למערכת "שרביט קסמים" שתתן מענה לטילים בשכבה הבינונית - במקביל לשכבה העליונה של ה"פטריוט" וה"חץ".
המערכת פועלת מצוין, אך אין זה מובן מאליו שצה"ל יכול להתמודד לאורך זמן עם יירוט הטילים ועם מטח מאסיבי של טילים, בעיקר בגלל אילוצים כספיים ואחרים.
התדמית של ישראל בעולם הנמצאת בנסיגה מתמדת, גם היא לא מאפשרת לה לצאת למבצע כולל ודורסני בעזה. ממשלת ישראל תעשה כן רק כתגובה לגיטימית לפגיעה כואבת, רגישה ומשמעותית.
נכון להיום, המטרה של ממשלת ישראל היא - להביא לרגיעה.
 
מה קורה בעזה? 
רגיעה מול חמאס לא תוביל בהכרח לשקט, מאחר שברצועת עזה פועלים ארגוני טרור קטנים וקיצוניים יותר, שלא תמיד סרים למרותו ואשר לא בהכרח רואים בראש ממשלתם, איסמעיל הנייה, כמנהיג אמיתי.
למרות שנוטים לחשוב אחרת, החמאס אינו בעל הבית הבלעדי בעזה. בגזרה פועלים ארגונים קיצוניים שלא מחויבים להסכמי רגיעה עם ישראל.
"גדודי עז א-דין אל-קסאם", הזרוע הצבאית של החמאס, פועל כארגון עצמאי שקובע לעצמו את החוקים ואת מידת חופש הפעולה שלו. כמוהו אנשי ועדות ההתנגדות העממית, פלוגות נאצר סלאח א-דין ופלגים קטנים נוספים כמו גדודי אבו עלי מוסטפא, הזרוע הצבאית של החזית העממית והזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית ועוד, שברוב המקרים הם אינם מקבלים את מרות ממשלת חמאס.
לכל אחד מהפלגים הפלסטיניים ישנם אינטרסים שונים ברצועה, אך בניגוד לחמאס הם אינם מחזיקים באחריות השלטונית, ולכן קל להם יותר לפעול מהבטן מבלי לקחת אחריות על ההשלכות.
בתקופות משבר, משרד הפנים של ממשלת חמאס, קובע פגישות בהשתתפות נציג מכל ארגון. בפגישות הללו הם מנסים לתאם עמדות. לא תמיד בהסכמה מלאה.
מספיק שצה"ל יחסל חמוש אחד שמנסה לשגר פצצת מרגמה לעבר ישראל, כדי להשיב את כולם אל תוך מעגל הלחימה.
מספיק שאחד הפלגים מחליט על דעת עצמו שההסכם מופר על-ידי ישראל, כדי שהוא ייקח החלטה עצמאית לחדש את הירי.
למנגנוני הביטחון של ממשלת חמאס אין יכולת למנוע זאת.
 
המצב הגרוע מאז ומעולם
ישראל נמצאת היום במצב המדיני הגרוע ביותר מאז ומעולם והיא עלולה להפוך ולהיות גם במצב הביטחוני הגרוע ביותר שהיא ידעה מזה 38 שנה.
אומות העולם עומדים בקרוב לקבל החלטה חד צדדית באו"ם, להכיר במדינה פלסטינאית בגבולות 67.
אם יעשו כן וסביר מאוד שאכן בחודשים הקרובים זה יקרה, בעידודה הפאסיבי של ארה"ב, לישראל לא יהיה יותר קלף מיקוח במו"מ. מבחינת הפלסטינאים הם קיבלו מה שהם רצו ועכשיו למען הסכם השלום הם יידרשו מה שישראל לא יכולה לתת – "זכות השיבה".
ישראל עלולה למצוא את עצמה בקרוב מאוד כלא לגיטימית, כפי שהייתה דרום אפריקה שנים רבות.
גם מבחינה ביטחונית, המצב עשוי רק להתדרדר שכן השלטון המצרי, שהיה אופטימאלי מבחינתו (ביחס לדעת הקהל) והמהפכות המבעבעות במזרח התיכון עשויות להעלות לשלטון פלגים אנטי ישראליים מובהקים.
בעוד חודשים מספר עד שנתיים ימים, ניצוץ אחד בעזה עלול להבעיר את כל המזרח התיכון.
 
מה חייבת ישראל לעשות?
לישראל אין ברירה- בידה השמאלית היא חייבת, כבר היום, להציג לעולם תוכנית מדינית נועזת שתוכיח שפניה לשלום. מדינה פלסטינאית היא לא שאלה של "אם?", אלא היא שאלה של "מתי?" ואיך היחסים יהיו בינינו.
למדינת ישראל אסור להיות מובלת למהלך. אסור לה להיות נאנסת, היא חייבת להוביל את המהלך!
רק הסכם שלום עם הפלסטינאיים יבטל את הלגיטימיות של החמאס בעולם הערבי וישנה את תדמיתה של ישראל בעולם מן הקצה אל הקצה. ההצעה של ישראל לשלום, לא בהכרח תגרום להסכמה מצד הפלסטינאים המבקשים את זכות השיבה (בלתי אפשרי) אבל הרווח הישראלי יהיה בכך שהם יוצגו כסרבנים בלתי נלאים ואנחנו כשוחרי שלום.
הסכם שלום או לפחות בתהליך שלום, האווירה שתשודר לעולם ממסכי הטלוויזיה בכלל ורשת אל ג'זירה בפרט, תהיה חגיגית. מדינת ישראל תוצג באור חיובי ויהיה מאמץ כלל עולמי לשפר את תדמיתה.
החמאס יהפוך להיות מבודד ונתמך רק ע"י האיראנים (אפילו לא הסורים שיהיו עסוקים זמן רב במלחמות בתוך הבית). והסיכוי להתדרדרות למלחמה כוללת יהיה אפסי.
בידה הימנית של ממשלת ישראל היא חייבת להפגין עוצמה ביטחונית ונחישות. כיפת הברזל נתנה לישראל נקודות זכות רבות בנושא זה. היא גרמה להשתאות רבה נוכח יכולתה הטכנולוגית, אך בנוסף, היא חייבת להגיב על כל פעולה של החמאס בעזה, בעוצמה כואבת. הכי כואבת שאפשר והכי מידית. אסור לה להסס, אסור לה לגמגם. אם היום היא לא תרסק את התשתית הטרוריסטית...לא יהיה לה מתי...
בד בבד הממשלה חייבת להניף - הסכם שלום שיהיה מקובל מראש על רוב מדינות העולם.  
האם ישראל אכן תעשה את שהיא חייבת?
ספק רב מאוד. המשמעות של הצעה מדינית נועזת היא שנתניהו יאלץ לוותר על השלטון. הוא מבין שגם אם הוא יחליט לצרף את מפלגת "קדימה" ואת שאריות "העבודה" לשלטון, לטובת הסכם שלום נועז, הוא יפסיד את המצביעים והתורמים הטבעיים שלו. מאידך ספק רב אם הוא יצליח לכבוש את מצביעי השמאל.
כפי שלמדתי להכיר את נתניהו, הוא יעדיף את האינטרס האישי ויצבע אותו בטובת ישראל.