ההולכים

ההולכים

תראו אותם בכל שעה ביום. החום לא מפחיד אותם. חמושים במשקפי שמש, בקבוק מים ומכשיר מודד דופק הם צועדים במרץ על קו הטיילת ביחידים או בזוגות ואני תמיד תוהה… כשאתם הולכים לצד אחד אתם לוקחים בחשבון שצריך לחזור בחום הזה את כל הדרך בחזרה?

הרצים

הרצים

ללכת זה סיפור אחד אבל לרוץ בחום הזה? בכלל להרים את הרגליים מהקרקע הופך את סוג הספורט הזה לקשה במיוחד. ריצה נראית לי הכי אקסטרים. "הרצים" חולפים על פני "ההולכים" עם מוטיבציה וחדורי מטרה להגיע ומהר, אלוהים יודע לאן.... ורק מלהסתכל עליהם, פייר, אני נשארת בלי אויר...

המדוושים

המדוושים

מי אתם ג'ירו ד'איטליה? האשדודים לא רואים אתכם ממטר. פה כל יום הוא ג'ירו ד'איטליה. עושה רושם שמדובר בענף ספורט שצובר תאוצה, כי מספר "המדוושים" שנראה פה על בסיס קבוע, מרשים במיוחד. ותודו שהם נראים טוב. לא רק בזכות האופניים הנוצצות והמשוכללות, גם הקסדה והתלבושת...להיות רוכב אופניים זה כל ה-לוק. ואני אומרת: אירופה זה כאן.

חייבת רק לציין שעל פי הסטטיסטיקה הפנימית שעשיתי, מתוך לפחות עשרים רוכבים שחלפו על פניי לא ראיתי אף לא אישה אחת. ממתי זה הפך לספורט גברי? יאללה בנות בואו ניתן פייט לבנים. מי שמדברת, הפעם האחרונה שרכבתי על האופניים הייתה שהבן שלי היה בן שלוש. עוד חודש הוא מתגייס...

הגולשים

הגולשים

הם מחוברים למזג האויר יותר מכל בן אנוש רגיל. בכל גולש יש איזה דני רופ קטן שמודד כל יום את מהירות הרוח וגובה הגלים. בתור אשדודית לא מקורית אני מתייחסת לגולשים בחרדת קודש. יש את האשדודים ויש את "הגולשים האשדודים". להם יש אוטונומיה. הם עם בתוך עם. עם שפה משלו וחוקים משלו. מסתובבים להם בלי חולצות עם שיזוף עמוק וגלשן מתחת לזרוע השרירית. ממליצה לכל גבר לקנות גלשן זה עובד נהדר על המין הנשי. גם אם אתה לא באמת גולש תקנה גלשן. מקסימום תספר לה בדייט השני ש"רק עזרת לחבר", אבל כנקודת פתיחה אין על הלוק של "הגולש". ואם הם מרשימים אתכם על היבשה חכו שתראו אותם במים. למות. ואני אומרת: קוסטה ריקה זה כאן.

ההולכים עם רצועה

ההולכים עם רצועה

ממש מעניין את ההולכים על ארבע כמה חם בחוץ הם את שלהם צריכים לעשות. הבעיה מתחילה כשמחליטים על טיול של 10 דקות ואז פוגשים למטה את השכנה מלמעלה שמאד אוהבת כלבים, ואחרי דקות ארוכות של לטיפות מיצמוצים וקולות מוזרים ממשיכים בטיול ואז בא מישהו עם כלב והכלבים מרחרחים וזה מתחיל "איזה סוג הוא"... "בן כמה הוא"...."זכר או נקבה"... כשלקחתי את הכלב לא הכינו אותי לעובדה שכלבים צריכים חיי חברה. יאללה, תשחררו! הוא כבר שחרר, אפשר לחזור למזגן. איך תמיד טיול של עשר דקות הופך לטיול של שעה?

אמא הולכת להתעלף אבל קח את הזמן...

המרחפים

המרחפים

מאלה אין הרבה אבל מספיק אחד שיזמזם שם למעלה עם הכיסא הממונע שמחובר למצנח כדי לגרום לי להרים את הטלפון לשמיים ולצלם. (תשלמו לי אני לא עולה על דבר כזה, בעצם אם תשלמו, אולי כן….) מעריצה את אלה שיש להם את האומץ להתנתק מהאדמה ולצאת לטיסת סולו על כסא... תמיד תוהה אם מהגובה הזה הוא רואה שהגיע הזמן שלי לעשות שורשים.

הנופשים

הנופשים

פתאום קם אדם ומגלה שמול הבית שלו קם מחנה. תנו להם חתיכת אדמה קרובה לים, לא משנה שהצד השני זה כביש והם מאושרים. ואיזה מדוגמים! עם האוהלים, רשת צל, גנרטור, שולחנות, כסאות.... צד אחד טבע, צד שני קיוסק שפתוח 24 שעות למקרה שצריך להתחדש במלאי. תחושה של מחנה קיץ עם היתרונות של עיר. אחלה קומבינה. אני מהמרת שהם לא אשדודים,  ובזה חלקתי כבוד לתושבי חוץ.

המתרחצים

סלינו על כתפינו בדרך לים

שמתם לב שהעיר ריקה? רק ציוץ הציפורים נשמע? בטח! כולם בים. סבב טלפונים במהלך היום בניסיון למצוא חברה שתבוא סתם לכוס קפה במזגן נחל כישלון חרוץ. זאת בלידו ההיא בקשתות, השלישית בחוף גיל… אם הרגשתם צפיפות בחופים זה בגלל החברות שלי, כולן בים! עם הילדים, הבעלים, המאהבים, החברות החברים והדודה מירושלים. לא מאשימה אותן. עונת הרחצה התחילה ואין בילוי יותר מרחיב לב ונקבוביות כמו בילוי בים. עוד שלוש שעות לשקיעה, אין ברירה, אם אני רוצה להשאר אחת מהחבר'ה כדאי שאצטרף לקהל המתרחצים.

או כמו שאמר פעם זקן סיני חכם: אשדודי בלי ים זה כמו מלכת אנגליה בלי הכתר.

הלכתי.

אשדודי בלי ים זה כמו המרק של הקוסקוס בלי הקוסקוס

צילומים: מרינה חן ואלה רוזנבלט