בראיון אישי שהעניק יצחק אספה, לידיעות  הוא אומר -"אני ילד של אמא ואבא. לא בעייתי ולא בליין, ובטח לא עבריין. אני אוהב את הבית, אוהב את הכדורגל ואת מה שאני עושה. הכדורגל זה הדבר הכי חשוב לי בחיים. מאז שאני ילד זה החלום שלי. לא חשבתי על שום דבר אחר. ידעתי שהכדורגל זה קרש הקפיצה שלי. קרש לחיים טובים יותר, לאפשרות שהמשפחה שלי תהיה גאה בי ושאני אוכל לעזור להורים שלי".יצחק אספה - חשוד בדריסה והפקרה

אספה בן ה20 גר בצניעות רבה בבית קטן בקומה הראשונה בבלוק בגן יבנה – הוא עם חמשת אחיו גדלו במצוקה כלכלית.. בתוך המרפסת הוצבה מיטת קומותיים.
"לא היה לנו כלום בבית. הייתי אוכל פרוסת לחם עם חומוס ויוצא לאימון, עד שהעבירו אותי לפנימיית האקדמיה". מספר אספה בראיון.

אספה היה ועדין התקווה של המשפחה לצאת מהמצוקה – עוד בהיותו נער עלה לקבוצה הבוגרת של מ.ס. אשדוד, כן הוא הוזמן לשחק בנבחרות הצעירות של ישראל. רבים נבאו לו עתיד מזהיר.

אבל הכל השתנה לפני כארבעה חודשים, כשאירעה התאונה הקטלנית. "פתאום הכל קרס, כל המחשבות על הכדורגל, על העתיד, כל התקוות, הכל נגמר בבום. הגעתי לדיונים וראיתי את המשפחה שלי - האחים, אמא שלי - עם דמעות. הרגשתי שאיכזבתי את כולם.
אני, שאמור להיות הגאווה שלהם, נמצא במקום כל כך נמוך. אתה נמצא במעצר עם אנשים שאתה רואה בסרטים
.
לא אכלתי ולא ישנתי ארבעה ימים. האמת, בכלל לא ידעתי איפה אני נמצא. זה עונש שילווה אותי כל החיים, הידיעה הזאת. לא ידעתי כלום על הסערה. חשבתי, זה בקטנה. באחת החקירות בא אחד החוקרים ואמר לי הרגת ילד. באותו הרגע לא ידעתי איפה אני נמצא בכלל. זה בכלל לא משנה מי אשם ומי לא אשם. העובדה שנער מת, זה קורע אותך. לא היה לי בכלל מושג איפה אני ומה השעה. איבדתי כל תחושה. כאילו השמיים נופלים עליך ואתה רואה את כל המשפחה שלך נפגעת.אספה ומשפחתו בדיון (צילום: עמית קרקרו, באדיבות אתר ONE)

הרגשתי שמסתכלים עליי כולם כמו על רוצח. אף אחד לא ידע באמת מה קרה, אף אחד לא הרגיש מה שאני הרגשתי. הייתי במין סוג של הלם".

תחילה נחשד אספה בהריגה, אולם חוקרי המשטרה הגיעו למסקנה שהוא ככל הנראה לא יכול היה למנוע את התאונה משום שהאופניים הם שסטו לנתיב נסיעתו.
בכתב האישום מיוחסות לו עבירות של נהיגה בשכרות, הפקרת הנערים הפצועים ושיבוש הליכי המשפט.

בין היתר נכתב בכתב האישום: "לאחר התאונה וחרף תוצאותיה המשיך הנאשם בנסיעתו... ואז נמלט מן המקום וזאת מבלי שעמד על תוצאות התאונה או הושיט כל עזרה למנוח ולקטין, אשר שכבו פצועים במקום". בהמשך, כששוטרים איתרו את רכבו ליד מועדון בדרום תל אביב, "הנאשם השיב בכזב כי הנזק נגרם בעת חניית רכב הקיה ברחוב בן אביגדור כאשר הוא עצמו שהה בתוך המועדון, ואף טען בכזב כי חברו היה זה שנהג ברכב".וואקמה ואספה בדו קרב. צילום: משה חרמון באדיבות one.co.il

הרגע הקשה ביותר:

"ההודעה שהילד נפטר. זה היה חלום רע. כל התקופה הקבוצה שלי תמכה בי, אבל הייתי במעצר בבית. זה קטע מתסכל מאוד.

שלושה חודשים הייתי בבית עם כל ההגבלות, ולשמוע כל פעם בבית המשפט כמה אני מסוכן זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו.

אני כבר לא אותו יצחק שכולם הכירו לפני התאונה. משהו בנפש נפגע. הצחוק הוא לא אותו צחוק, השמחה לא אותה שמחה. הגוף חופשי, אבל הנפש שלי נשארה במעצר".

לטענה כי הוא הפקיר את הנערים, משיב אספה -

"אתם לא יודעים מה יש בתיק החקירה ואיזה ראיות. מה שמציירים בכתב האישום זה לא אני. אני לא רוצה להתייחס לפרטי המקרה בגלל שהמשפט עוד מתנהל. אני יכול להגיד שהוכח כבר שבמה שהחשידו אותי במהלך ימי המעצר זה לא נכון, ועובדה שזה לא מופיע בכתב האישום".

על משפחת הנער שנהרג הוא אומר -
"ראיתי ואפילו הקלטתי את התוכנית. הייתי רוצה לפגוש, אבל מה אני יכול להגיד להם? יש לי הערכה אליהם, לפעילות ארי ז"ל שהיה ילד כישרוני והתנדב במד"א, לפעילות של אבא שלו. הלוואי שיכולתי להגיד לו משהו שינחם אותו, אבל אין באמת מה. הייתי רק בוכה מולו. זה ילווה אותי כל החיים, התמונה שלו.

העונש שיישא איתו כל חייו:

"אני איש אחר היום. כבר לא אהיה מה שהייתי. כשדבר כזה נופל עליך אתה מתבגר בעשר שנים במכה. אתה ישן על הרצפה במעצר ומתחיל להעריך דברים קטנים. אימון, ריצה, כל דבר קטן נראה אחרת. אני כבר לא שמח מדברים קטנים. אני מחייך ואז פתאום באה המחשבה - לא מגיע לך לחייך. זה לא משהו נשלט. קשה לי לחלום, כי פתאום בא חלום רע. אני חושב על הצלחה בכדורגל, על משחק באירופה, אבל אז באה המחשבה שרגע, זה לא מגיע לך. תמיד חלמתי להצליח ולהתפרסם בזכות הכדורגל. אני עדיין רוצה שיזכרו אותי בגלל הכדורגל ולא בגלל התאונה הנוראית הזאת".