שבע שנים לאחר שהחליקה בעבודה, פועלת הייצור תקבל פיצוי לאחר שנפגעה בעבודה. האירוע התרחש בשנת 2010, כאשר העובדת החליקה לאחר שרצפה במפעל עברה ניקיון והייתה עם חומרי ניקוי, מבלי שהפועלת הבחינה כי במקום מבוצעות עבודות ניקיון.

המעסיקה לא הכחישה את התרחשות האירוע אולם טענה שאין להטיל עליה את האחריות, ולחלופין להטיל אשם תורם משמעותי על התובעת.

השופט יהודה ליבליין קבע בפסק דינו כי המעסיקה דווקא נושאת באחראיות להתרחשות התאונה.

"מקום עבודה, בו תהליך העבודה מחייב ניקיון ושטיפת הרצפה, אזי על המעביד מוטלת חובה מוגברת לשמור על בטיחות עובדיו, ולקבוע נהלי עבודה אשר יבטיחו, כי לא יתרחשו תאונות", כתב השופט, והפנה לכך שמנהל העבודה עצמו העיד כי באותה תקופה לא היו הנחיות בטיחות בכל הקשור לעבודות הניקיון, בעוד שכיום ישנם נהלים ברורים, ואף נעליים מתאימות.

יתרה מכך, הוא התרשם שהמעסיקה הייתה אדישה לבטיחותם של עובדיה, וכלל לא התעניינה כיצד התרחשה התאונה באותה עת. בתוך כך נדחתה גם הטענה שלפיה לא הוכח שנעשה שימוש במסיר שומנים, ונקבע כי גם מים וסבון יוצרים סיכון.

אמנם השופט העיר כי עדות העובדת הותירה רושם עגום, וככל הנראה היא כן הייתה מודעת לכך שיש מים על הרצפה, אך מה שהכריע את הכף לטובתה הייתה העובדה ש"הנתבעת לא הראתה כי התובעת פעלה מתוך אילתור או בדרך מסוכנת כלשהי".

בכל הקשור לנזק אימץ השופט ליבליין את דעתו של מומחה בית המשפט שקבע לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 12.25% (10% בגין פגיעה בכתף ימין, וכן 2.5% בגין מגבלות תנועה בגב התחתון). בסוגיה זו הוא דחה טענות שונות של המעסיקה וציין כי המומחה הותיר רושם מקצועי והשיב על שאלות באופן ברור.

לאחר ניכוי תגמולי ביטוח לאומי (שהכיר במקרה כתאונת עבודה) בסך כ-9,000 שקל, חויבה המעסיקה לשלם לעובדת פיצויים בסך 93,315 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל. הפיצוי נפסק עבור כאב וסבל, הפסדי שכר ועזרת צד שלישי.