שורר ארואטי טענה כי עיריית אשדוד הפרה הסכם פשרה אשר נכרת עימה לטענתה, בעניין פיצוי כספי אותו הייתה אמורה עיריית אשדוד לשלם לה, בגין הטענות שהעלתה כנגד פיטוריה מן העירייה שלא כדין, לטענתה. שורר טענה עוד כי התנהלות העירייה נגועה בחוסר תום לב משווע תוך רמיסת כל עקרון אתי ומוסרי על פיו ראוי היה שתנהג כגוף ציבורי.

בנוסף טענה שורר אוראטי, כי הסיבה היחידה בשלה הסכם הפשרה לא נחתם בסופו של דבר, נעוצה היתה בהחלטת גזבר העירייה שלא לחתום עליו, תוך חריגה מובהקת מסמכות ותוך ניסיון עיקש לתת תוקף להחלטה בדבר פיטוריה, החלטה בה לקח חלק מתוקף תפקידו כחבר בוועדת הפיטורים בעירייה. באצטלה של "שמירה על כספי הציבור", ניסה הגזבר לתרץ את החלטתו התמוהה שלא לחתום על הסכם הפשרה.

בפועל, שיקוליו הזרים והמוטעים של גזבר העירייה "גררו" את העירייה להליך משפטי מיותר אשר מהווה זלזול של ממש בקופה הציבורית, טענה התביעה. התביעה טענה עוד כי המו"מ שנוהל בין באי כח הצדדים הסתיים וכי הלכה למעשה, השתכלל המו"מ לידי הסכם פשרה מחייב במסגרתו סוכמו מלוא הפרטים והצדדים הגיעו להסכמה סופית ומוחלטת לעניין סכום הפשרה ונוסח ההסכם.

העירייה לעומתה טענה כי לא נכרת הסכם בין הצדדים ולכן ביקשה לדחות את התביעה.

השופט צבי פרנקל בפסד הנדון קבע כי אומנם בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב, אך לא ניתן להתעלם מהתנהלות העירייה: "עו"ד מטעם העירייה אשר נשכר על ידה לצורך ניהול המו"מ ע"י העירייה, מודיע לב"כ התובעת דאז (עו"ד אודליה לוי-אטינגר ז"ל) וזאת בידיעת מנכ"ל העירייה ובידיעת מנהל משאבי אנוש של העירייה, כי ההסכם הוסכם ע"י העירייה ורק לאחר שהתובעת חתמה על ההסכם מודיעה לה העירייה שהיא נמנעת מהשכלול הסופי, כפי שיתברר עקב חוסר תום לב.

חוסר תום הלב של העירייה החל כבר בראשית המו"מ כותב השופט, בשעה שגזבר העירייה אישר את מימון שכ"ט של עו"ד חיצוני אשר ניהל את המו"מ עם ב"כ התובעת למרות שבפועל התברר שהגזבר כלל לא התכוון שהעירייה תשלם לנתבעת כל סכום שהוא. לפיכך, גזבר העירייה "בזבז" את כספי הקופה הציבורית בכך ששילם לעו"ד החיצוני שכ"ט בניגוד גמור לתכליתו הציבורית כגזבר העירייה, להגן על הקופה הציבורית. הגזבר, בהתנהלותו, חרג מסמכותו, כאשר ניסה לקבוע את מדיניות העירייה בעוד סמכותו בעניין הסכם הפשרה, נסובה סביב נושאים תקציביים בלבד כפי שקובע ס' 203 (א1) לפקודת העיריות. כאשר מנהל משאבי אנוש או מנכ"ל עירייה מבטיחים הבטחות לעובד, הבטחה זו מחייבת ואינה זקוקה לאישור הגזבר כדי להיכנס לתוקף.

בפסק דינו, מותח השופט פרנקל ביקורת קשה על העירייה וקובע באופן חד משמעי כי העירייה ניהלה מו"מ בחוסר תום לב ללא כוונה אמיתית להתקשר בהסכם עם התובעת. "חובת תום הלב מקבלת משנה תוקף נוכח יחסי עובד מעביד ונוכח חובת האמון המוגברת בניהם. בנוסף, בהיות הנתבעת רשות ציבורית מוטלת עליה חובה לקיים את התחייבויותיה תוך חובת הגינות מוגברת, שמעבר לחובת תום הלב בדיני חוזים", נכתב בפס"ד.  ביה"ד קבע כי במסגרת פיצוי התובעת יש להביא בחשבון את התנהלות העיירה, כאשר לא הוצג בפני ביה"ד צידוק חוקי שלא לקיים את ההסכם ואת העניין כי מראש לא הייתה בכוונת העירייה להתקשר בהסכם.   

בהי"ד פסק כאמור כי על העירייה לפצות את התובעת בסך של 70,000 ₪ בגין חוסר תום הלב שמנע את שכלול ההסכם בשלב הסופי של המו"מ.  בנוסף, פסק בית הדין לטובת התובעת 7,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

את התובעת ייצגו עוה"ד אביעד אטינגר, אביבה סיטבון-צרפתי ופורת פרשה ממשרד עורכי דין לוי-אטינגר, בוטון ושות'.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]