טקס יום השואה והגבורה – תשע"ב

18.4.2012 בבית "יד לבנים"

 

שלום לכולם,

חברינו הותיקים

ניצולי שואה ובני משפחה יקרים,

ידידינו הצעירים, בני נוער יקרים,

 

בפתח יום הזיכרון לשואה ולגבורה,

אנחנו מתאספים ביחד, גדולים וקטנים, לזכור את המוני בני עמנו, שנרצחו בידי הנאצים.

כבוד רבני העיר,

הרב חיים פינטו שליט"א, והרב יוסף שיינין שליט"א,

- נציג ממשלת ישראל שר התחבורה -ח"כ ישראל כץ

- ממלאי מקום ראש העיר – מר בוריס גיטרמן

  והרב עמרם כנפו,

- סגני ראש העיר – מר ולדימיר גרשוב,

- מר לאון בנלולו והרב מרדכי ליברמן,

- חברי מועצת העיר, מנכ"ל העירייה, 

- והשנה נמצאים איתנו גם ניצולי שואה

  ממדינות חבר העמים לשעבר,

וראשי הארגונים המייצגים אותם.

יו"ר ארגון נכי מלחמת העולם השנייה -

מר אפריים פפרני

- יו"ר עמותת זכרון ארצי – מר אהרון מולטובסקי

- ויו"ר ארגון הוטרנים – מר מיכאל דנזה

קהל נכבד,

-ברגעים אלה, מידי שנה, אנחנו נכנסים

לאווירה של  צער וכאב,

מעבירים לנגד עינינו את פירוט האסונות,

שלא היו כמותן בתולדות האנושות,

שפקדו את בני עמינו בשואה.

שואה נוראית – שבה אבד לנו שליש מהעם,

 

שישה מליון יהודים, בהם מליון וחצי ילדים.

אך, מרוב שאנחנו מתכופפים מעומס הצער והכאב איננו נותנים את דעתנו – להחמצה.

כיוון שאנחנו מתרכזים כ"כ בתיאור האבידה של העבר, אנחנו לא מדמים לעצמנו מספיק את תיאור העתיד, העתיד שנגזל מאיתנו.

 

חברים, בואו נדמיין לעצמנו את

אותו עתיד. בואו נחשוב על המספרים,

שישה מליון אחים ואחיות שנמחקו לפני 70 שנה.

שישה מליון של אז- כמה צאצאים היו יכולים לקום מתוכם, אחרי 70 שנה, כלומר כיום –

אחרי שני דורות וחצי.

שישה מליון סבים וסבתות – שיש להם לפחות שני ילדים וארבעה נכדים,

כלומר; על שישה מליון צריך לחשב ששה צאצאים לפחות.

במילים אחרות יכלו להיות איתנו היום לפחות עוד שלושים ושישה מליון יהודים.

יכולנו להיות כאן בארץ ישראל מעל ארבעים מליון יהודים.

 

לא דמיוני ולא מופרך.

ובואו נחשוב לא רק על המספרים, אלא גם על האיכות –

הם יכלו להיות כאן איתנו, עם בני משפחותיהם -עובדי אדמה, מורים, כדורגלנים, רופאים, רבנים ובחורי ישיבה, טכנאים, זמרים,נגרים ומדענים,

איזה עתיד ואיזו איכות נגזלו מאיתנו –

ע"י הצורר הגרמני.

בואו ניזכר באיכות של האנשים שאבדו לנו

אי-שם בארצות אירופה-

שחלקן שיתפו פעולה עם הצורר הנאצי –

איזה אנשים הם היו – אנחנו יודעים היום את שמותיהם – את עיסוקם. פרויקט השמות של יד ושם הצליח לזהות בשמותיהם כבר למעלה מ- 4 מליון יהודים מקורבנות השואה.

הם ניהלו מערכות חינוך מופלאות, בלי שהיה להם משרד חינוך,בלי שהיה חומר חובה לבחינות הבגרות הם גידלו דורות של יהודים, שלמדו עברית גם בגולה, שיננו פרקי תנ"ך ומשנה, והצמיחו גדולי עולם בהלכה וברבנות:

סיימו בהצטיינות לימודי אוניברסיטה, הובילו והנהיגו את המדע,האומנות, המסחר והכלכלה כמעט בכל הארצות בהן חיו. בואו נתאר לעצמנו אותם ואת צאצאיהם, איתנו כאן היום, כי הרי גם שם בגולה, בארצות הולדתם, הם ידעו שהמולדת האמיתית שלהם,היא כאן  – בארץ ישראל.

 

יש הנוהגים לחשוב שרק בזכות השואה, זכינו להקמת מדינת ישראל

אבל האמת שלפנינו מעידה, שגם בזכות השואה קמה המדינה, אבל לא רק.

 

כי הרי הרצל כינס את הקונגרס הציוני

40 שנה לפני השואה.

העיר העברית הראשונה, ת"א והקיבוץ הראשון דגניה נוסדו 30 שנה לפני השואה, ועוד לפניהם –

גםפתח תקווה-אם המושבות, וראשון לציון, רחובות,נס ציונהוגדרה, ובגליל ראש פינה ויסוד המעלה.

אז המסקנה היא– שהשואה אולי זירזה את הקמת המדינה,

אבל לא השואה הקימה את המדינה,

אלא הכיסופים לארץ ישראל,

שלא פסקו בכל הגלויות מאז ומעולם.

אבל השואה כן גרמה לנו להבין

שני לקחים חשובים, שצריכים להיות נר לרגלינו כעם יהודי:

 

האחד – לא לסמוך על חיי שלווה בין עמים אחרים.

הרי כשהיטלר עלה לשלטון, יהודים רבים היו בעמדות מפתח, עמדות של השפעה וכבוד.

רופאים, פרופסורים, מדענים ובנקאים,

אבל, כשהנאצים תפסו את השלטון

כל התרומה של היהודים לקידמה ולפיתוח בגרמניה נמחקה כלא היתה.

כל כישרונם ויכולתם – היו כלא היו.

כנראה שזה דינו של יהודי שאיננו חי במדינת היהודים.

וזאת מעבר לסכנת הפגיעה על רקע אנטישמי –

כמו ברצח הנוראי בצרפת לאחרונה.

הלקח השני – קשור לאומות העולם.

לא לצפות מהן ישועה.

הרי עברו שנים של קרבות בין בעלות הברית

לבין גרמניה ואיטליה – עד שהם התחילו להציל יהודים.

המטוסים של ארה"ב ובריטניה חלפו בשמי אירופה בדרכם למשימות הפצצה, אבל לא עלה בדעתם, להפציץ מחנות השמדה.

אפילו לא את מסילות הברזל שהוליכו

למחנות ההשמדה, זה לא היה כלול במשימות הקרב שלהם.

העולם התעלם ממכונת החיסול שכבר פעלה נגד העם היהודי בכל העוצמה ואין שום ערובה – שזה לא יקרה שוב.

יש ויכוח בין מדינות העולם החופשי,

וגם בתוכנו במדינת ישראל – אם האיום האיראני הוא אמיתי, אם מדובר באמת באיום רציני על עצם קיומה של מדינת ישראל.

אבל, גם המדינות שחושבות שמדובר באיום רציני, על שלום העולם ועל קיומה של מדינת ישראל, גם הן, מתנהלות באיטיות ובהיסוס.

ויתכן שבעת מבחן, נמצא את עצמנו לבד לחלוטין. כמו בימים ההם.

כך שהלקח הוא, שאסור לנו לסמוך על ישועה ממדינות אחרות.

היום ברוך השם, יש לנו מדינה משלנו – עם חזק,

צבא חזק – וכמובן צור ישראל וגואלו.

אנחנו חיים בעולם הפכפך,

עם אנטישמיות הולכת וגוברת,

משטרים מתחלפים, ומנהיגים המשנים את

עורם. ראו טורקיה שהיתה עד לא מזמן

מדינה ידידותית , ומצרים עם הסכם שלום.

ראו סופר גרמני מכובד, חתן פרס נובל שכותב

שיר על כך, שמדינת היהודים מהווה איום על שלום העולם, שיש להציל את העם האירני מצוללות הגרעין של ישראל.

 

נשמע הזוי לחלוטין, אפילו לאיראנים זה נשמע מופרך.

אבל זו המציאות שבה אנו חיים

 

ובמציאות הזאת, 70 שנה אחרי השואה, לצד הזיכרון, הצער והכאב, יש חשיבות גדולה מאוד לתקומה, מדינת ישראל היא התקומה.

היא גאוותינו, היא ההבדל הקוטבי בין הימים ההם לזמן הזה.

בני נוער יקרים, אתם העתיד שלנו, עתיד המדינה והארץ נתון בידכם, וחשוב לנו מאוד שביום השואה, תעצרו יחד איתנו המבוגרים, יחד עם ניצולי השואה ובני משפחותיהם, ותבינו לעומק את המשמעות הנכונה של השואה עבור מדינת ישראל ועבור העם היהודי.

כיום זיכרון – לשואה ולגבורה ובשבוע הבא נציין גם א התקומה את יום העצמאות של מדינת ישראל וכדי לשמור על העצמאות, עלינו לשרת את המולדת היקרה שלנו,בכל דרך, ובכל מקום, בשירות בצה"ל, ובאזרחות טובה ,בהתנדבות ובנתינה לזולת, בשמירה על הדמוקרטיה בכבוד וסובלנות הדדית, ובשאיפה למצוינות.נזכור את הניספים,

נגן על החיים, ונמשיך לבנות וליצור

 כי –"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]