שבע ארבעים וחמש בערב. מורגשת תכונה בביתו של עומר. זה אחרי ששעות יושבים על הפרטים האחרונים לקראת עוד מסיבת שנות ה-80 אותה אנחנו מפיקים. אנחנו צעירים, נכונים ובעיקר מגניבים. 

עומר בדיוק מתלבט שוב האם לחזור לשורות המשטרה, זה לאחר שהיה בלש צעיר ומבריק אבל הרגיש שמשהו חסר לו.

אני כבת 30, עורכת עיתון, משדרת ברדיו דרום, ובטוחה שאני מחזיקה את החיים בכף ידי. 
 ״מורן.... מיכל....״, אני קוראת מלוא ריאותי... האחת שוטרת מוערכת, השניה עורכת דין פלילית שעובדת באחד המשרדים השווים בת״א.

״יאללה התכנית מתחילה, ואנחנו נפספס את ההתחלה״. מורן מארגנת לנו במהירות קערת פופקורן, אני מניחה לידינו את חפיסות הסיגריות והמצת שלא נצטרך חלילה לקום (מעשנים בבית בלי בושה) ועומר מביא קולה אדומה לכולם.

מיכל מארגנת את הישיבה מול הטלוויזיה. ״יאללה סתמו...״, אני משתיקה את חבריי... ״עוד מעט תתעורר, תסתכל אל השמיים, כוכבים יאמרו לך שלום... הם יגידו תתקרב ותפקח את העיניים ותראה שכל זה לא חלום״... ״השיר שלנו״. פרק 65 או משהו מתחיל ואנחנו כבר נשאבות. העיניים של רן דנקר מהפנטות את כולנו, ובשילוב עם הדרמה שמייצרת נינט והחזרה בתשובה של אפרת בוימוולד, אנחנו מרותקות.

אנחנו בנות עשרה מחוצ׳קנות, עורגות לכוכב טלוויזיה שכנראה לעולם לא יהיה שלנו ומאבדות הכרה כשנינט מגלה שרנוש במקרה בגד בה. 

תזכורת: על הספה עורכת עיתון, עורכת דין ושוטרת

או-בוי תכנית המיועדת לגילאי 8 פלוס. לפחות לפי יס... 

שיר הפתיחה כבר מתנגן ברקע, עת אנוכי עפה בבית על החזרת הכביסה לארונות. שונאת להחזיר כביסה לארונות. לקפל כביסה זה הבוורלי הילס (90210?) של הכביסה. עמידה מול הטלוויזיה (לא יודעת לקפל בישיבה) כשמצב הצבירה הוא תכליתיות. 

 ״משאיר את הדברים החשובים קרוב ללב, כמה כיף פשוט להתאהב, לגלות עולם, להתקרב, לא לעצור ולא להתעכב...״... אני שומעת את שיר הפתיחה לתוכנית והבטן פועמת. היא פועמת ואני מנסה לחבר את הקצב למשהו שהרגשתי בעבר. 

בפעם הראשונה ששמעתי את שיר הפתיחה של הסדרה, שביתי צופה בה, מה שפעם בבטני היה החרדה שמא ופן היא נחשפת לתכנים שאינם הולמים לגילה. אז כמבוגר האחראי, ישבתי וצפיתי איתה בפרק הראשון. 

 ״בסדר...״, אמרתי בחצי פה משמע לא מתה על הטקסטים אבל כנראה אוכל לחיות איתם. זה בעיקר בזכות העובדה שזאת סדרה מוזיקלית ובזכות השירים שהתנגנו שם ״אינך יכולה ככה סתם ללכת״.... ״בא לשכונה בחור חדש״... שירים, שבחוסר אונים מוחלט מודה שאוכל להנחיל לביתי רק כשליבי בירן ודניאל גד שרים אותם כאילו נכתבו לפני דקה והולחנו במיוחד עבורם (את ההסברים לגבי המקור עושה כבר בכוחות עצמי).

בפרק השני, שוב חולפת על פני הטלוויזיה ומציצה מדי פעם בטלוויזיה. רק בשביל להסיר ספק... 
 כשהפרק השלישי עולה, אני כבר יודעת את מקצב השיר ומזמזמת אותו תוך כדי (שעד לפני מספר ימים אמרתי שהוא מטופש וחלול), ועוד לפני שהפרק הרביעי עולה לאויר, אני כבר מכירה את הדמויות. לא בשמות אלא בתפקיד שלהן.

בפרק החמישי חנוך עולה עלי. זה עוד לפני שאני מבינה שחציתי את הקווים, ומאמא מטרידה ונוירוטית הפכתי לבת עשרה אבודה... ״מעניין הפרק״... הוא פתאום מעיר לי עת אני צופה (כבר בישיבה בסלון) בפרק.

רציתי לומר שאני בודקת את התכנים ושזה בכלל לא כמו שזה נראה... אבל איכשהו הוא תפס אותי לא מוכנה. חושבת על זה שאולי נפשי נחטפה על ידי מייקל ג׳יי פוקס מ״בחזרה לעתיד״ והוא החזיר אותה כמה שנים אחורה. מחייכת במבוכה.

יום חמישי. חוגגים יומולדת 40 לג׳וני. אצלי החגיגה כפולה - זהו הזמן שסוף כל סוף חבריי נכנסים בזה אחר זה למועדון ה-40, ולי זה כאילו הופך את ההתבגרות לקלה יותר. 


המקום: קריוקי. הבנות: מתלהבות. הבנים: מתלוננים ומייללים. למזלנו לא כולם.
ב-21:000 הערב מתחיל באיטיות מדאיגה. כולנו מכונסים עדיין ביום שחלף עלינו, מנהלים סמול טוקים ולוגמים בירה. בזבוז זמן במונחים של חדר קריוקי שמושכר ל-4 שעות, מתוכם איחור של שעה שלמה... ״כן? מי מעוניין לשיר? ג׳וני?״, שואלת בספק.

״עוד 2 בירות ואני איתך״, הוא עונה. הזמן אוזל... לפתע מזהה על השולחן תוף מרים. עינת שרוף בתשלובת המורה למוזיקה פורצות ממני באחת.

הקשה ראשונה והוא כבר בידיים של חבר שמאיים להסתיר לי אותו עד סוף הערב. ״אתה לא מפחיד אותי״, אני אומרת בחיוך, למרות שבתוך תוכי יודעת שאולי לא כדאי לי להתעסק איתו, הרי גם ככה גררנו אותו בעל כורחו לערב קריוקי.

מתגברת על החשש. התוף חזרה בידינו. רוית עולה על המקרופון, שיר ראשון יוצא לאויר. כולנו יושבים. שרים במבוכה מרותקים למילים על המסך. למרות שאמרתי שלא אשיר בערב הזה, לוקחת מקרופון ונסחפת לשיר מתוך ארסנל הלהקות הצבאיות. בשלב הזה המיקרופון הוא החפץ הכי פחות אטרקטיבי בחדר.

האוכל מגיע. משהו פתאום מתחיל להשתנות באנרגיות בחדר. דודו אהרון אחד פלוס גאנס אנד רוזס ויש לנו התנעה. כולנו מתחילים אט אט לאבד את הפאסון שמנהל אותנו ביומיום, וגם אם אנחנו באמת חברים טובים ומסוגלים להתערטל נפשית זה בפני זה עדיין יש איזו דמות שאנחנו דואגים לשמור עליה ככה..... 

הבירות זורמות, המוזיקה מתגברת. המודעות העצמית מתחילה אט אט לפשוט רגל. גם שלי.

אחחחחחח איזה כיף שיש בירות... ואוכל... ומוזיקה טובה.... כל מנגנוני ההגנה נופלים ברגע אחד. המיקרופון נתלש מידיהם של מי שכבר שרו שיר אחד, הופעות מאולתרות שוברות רייטינג מול מי ששומר על עמדת הקהל, והנה אנחנו שוב חבורה קלולסית נהדרת.

כאילו לא עברנו אירועים משמעותיים ומטלטלים בחיינו, כאלו שצריכים להקשיח את הקליפה שלנו... גירושים, פרידה מאהובים, פיטורים מעבודות... זה בשילוב הדאגות הרגילות של ילדים, פרנסה, עבודה, בריאות איףףףףף.....


אנחנו משולהבים. בוחרים עוד 2000 שירים לעוד שנתיים בקריוקי, כל אחד בתורו, רוצה לפרוץ את החומות עם מילים, מוזיקה ושירה.

״את שוב מלח-פלפל״, ג׳וני ניגש אל אזני זמן שהסכמתי לשחרר קצת את המיקרופון. ״מה?״, שואלת, לא בטוחה אם דיבר על האוכל שהוגש או שסתם הבירה שיבשה את מחשבתו, ״מלח-פלפל, איבדת את התיבול שלך. הוא חזר״. מחבקת אותו.

בחמישי כולנו היינו מלח-פלפל. ראשוני. בסיסי. כמו סטייק טוב שלא צריך יותר מזה כלום. הבטן שוב פועמת. הפעם אני זוכרת מאיפה מכירה את התחושה.