אימא׳לה!!!!!! צורחת בראשי הדמות המתוקה והחמימה מתחת לשמיכות במיטה. מה? מה? מה? למה ב-6:45 צריך שיהיה איזשהו רחש בבית? 

הבוקר הגיע, הציפורים מצייצות, השחר הפציע ואברהם טל אחד ששר מלוא ריאותיו ״הזמן עושה את שלו״. זה, הבוקר שלי היום! 

אברהם, באימא שלך, אומרת לו אותה דמות בתוך ראשי, זה הזמן לבטא את רגשותיך? אי אפשר לחכות עוד איזו שעה-שעתיים, חמש? למה לשתף פעולה עם השחר והציפורים? 

מצד שני, אברהם, אתה בהחלט לא אשם (אני מתחילה לפתח אמפתיה כלפיו) שבן הזוג שבחרתי לעצמי אוהב להתעורר בתרועות ובמחולות, עם מוזיקה שצועקת בקולי קולות ופותחת אצלו את כל הצ׳קרות...... 

כן, השד הטזמני כבר הספיק להדליק את כל האורות בבית, להסתובב בין החדרים ולשיר ״בוקר טוב צוהל הרחוב לאן לאן...״ וגם לקחת קרחום (הקרחון של הצידנית) ולבדוק את עירנות הילדים איתם. במקרה שלי הוא קצת חושש...מבינה אותו. איש חכם. וזהיר.

יש לי עוד 10 דק׳. זה לפחות על פי תפיסתי.

מחשבת מסלול לקראת היום שיבוא עלינו לטובה בעזרת בשם וישועתו. נשארו לי עוד 7 דק׳. תוכנית הבוקר מהבהבת מולי, מספרת על כל האסונות שהתרחשו אמש. ללא ספק בוסט לאנרגיות הבוקר שלי. 

השנה: 1999. המקום: פאב Q המיתולוגי. היום: חמישי. על הבר: אנוכי. השעה: 23:00. זאת בדיוק השעה שהאוטובוס המאורגן (המטאפורי) עוצר בכניסה לאזור הבילוי ומוריד עשרות בליינים. לחץ על הבר. בזוית העין, בין בון לוודקה רדבול על הבר, אני מזהה קווצת שיער בלונדינית אסופה בקוקו מתוח.

מי זה? אני שואלת את עצמי. לא מכירה אותו. צעקה מכיוון עמדת המלצרים שואבת אותי חזרה אל העבודה. הם מחכים להזמנות שלהם. המהומה רבה, וימית חברתי הברמנית פונה לכיוון מכונת המשקאות החמים.

היא בכלל מטפלת בבליינים על הבר. מה הקשר עכשיו משקה חם? מפנה אליה מבט שואל, היא מרימה מבט ומסמנת עם הראש לכיוון ילד הפרחים הבלונדיני. ״שוקו חם״, היא מוסיפה... ״אני מגישה״, אני פוסקת, כבר יודעת שאת השוקו הזה יהיה לו קשה לשתות.

השוקו מוכן. אני עוצרת פעילות מול המלצרים (״ומי שיצעק יקבל אחרון״) וניגשת להגיש את השוקו. ״מי הזמין שוקו על הבר?״, צועקת, מדגישה את ה״שוקו״. ״שלי״, ילד הפרחים מודיע. ״שוקו על הבר?״, אני שואלת, לא מחכה לתשובה, עפה לכיוון המלצרים בחזרה. אף אחד מהם באמת לא צעק. בפעם הבאה שאני מרימה את מבטי הוא לא נמצא שם יותר. 

היום: מוצ״ש שלאחר מכן. המקום: פאב Q. במקום: הבעלים אודי וצביקה, אנוכי והמלצרים. מנשקת את כולם לשלום. ״אוי זה אתה מאתמול עם השוקו״, אני פתאום נתקלת בילד הפרחים.

מנשקת גם אותו. ״ברוך הבא ל-Q. הוא נבוך. כולנו רואים את זה. ״ושמך?״, אני שואלת. ״חנוך״, הוא עונה במידה של ביישנות. ״אל תהיה נבוך תהיה חנוך״, ימית ואני מדקלמות ביחד בהפתעה. כולנו צוחקים. חנוך קצת פחות. 

הוא ביישן. חברותי במידה. עובד בשקט. מדבר מעט. 

הוא ההיפך הגמור ממני. ואני אוהבת את זה. הוא בן 22, אני בת 26. מבטי על העולם רומנטי מתמיד, משפטי קלישאה כמו ״הפכים נמשכים״ נישאים באויר והתחושה אופטימית.

בשלב הזה אברהם טל בטח עושה את צעדיו הראשונים ב״רימון״. הוא לא יודע שכעבור זמן מה, כשיהיה זמר מפורסם, יזכיר לאחת (אני) שהאחד שלה (חנוך) הוא ביי פאר היישות הכי הפוכה לה. הוא גם לא ידע שזה יתחיל בהדהוד פעמונים קטן ויתגבר לפעמוני כנסיה ענקיים.

הניגודים, כן? ובכל זאת אברהם השכיל להסביר ש״הזמן עושה את שלו..... מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל. כי הכל קורה ממילא בתחושה כזו שכל דבר בא במקומו״.....

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]