מתוזמנת לפי דקות. מורידה את הילדים בבית הספר ב-7:55. חנוך מעשן במרפסת. חוזרת הביתה. חנוך מעשן במרפסת. מפעילה מכונה פלוס מייבש. חנוך יוצא מהמרפסת. מארגנת טיפה את הבית. חנוך בשלב המתיחות (״אחרת אני לא יכול לזוז כל היום״). נכנסת להתקלח. תוך כדי מאיימת: ״ושלא תעז להיכנס למקלחת במקביל אלי. תמשיך עם המתיחות עד שאסיים״. שונאת את הבריחות של המים החמים. במקרה שלי המים הרותחים. אצלי זה ״חמי יואב״ למתבגרים פלוס פלוס במקלחות.

המים חייבים לזרום בטמפרטורה שלא הייתה מביישת גייזר בפעולה. רק בלי ההתפרצויות... מסיימת. גמרתי את המים החמים? שואלת את עצמי. הברז היה על האמצע עם נטייה קלה שמאלה. זה אמור להספיק לחנוך, לא?  

8:30 צרחות מכיוון המקלחת. אולי בכל זאת סיימתי את המים החמים? 

9:00 חנוך כבר יוצא לכיוון האוטו. ״תיקח איתך את שקית האשפה״, אני צורחת. במקביל נותנת למחשבה לטפס במעלה מערכת העצבים שלי - הוא שוב יזכיר לי שאני עכשיו בעלת עסק, וצריכה לצאת יחד איתו. בעיקר אם הוא כבר יוצא באיחור.

״כבר 9:00״, הוא משחרר לאויר. מכין את עצמו לתגובה שמנגד. מיקרוקוסמוס של שדה קרב. התוקף יודע מתי לירות. הנתקף ממתין עם תחמושת בקנה. ״בסדר, בסדר, הבנו שאתה יותר ממני. יותר מדייק, יותר עובד, יותר מתמודד מים קרים במקלחת... קח בבקשה את שקיות אשפה ונפגש עוד מעט״.  

אני קצרה. בטח קצרה. בתקופה האחרונה יש איזו תחושה כאילו מעולם לא עבדתי. כאילו כל החיים הייתי האישה הזאת עם הגולגול בשיער. כאילו שלא הייתה לי עבודה שיצאתי אליה מוקדם וחזרתי ממנה מאוחר.

כאילו שלא טיפסתי במעלה הקריירה שלי בבטחה. כאילו שלא עשיתי מאות תחקירים בטלוויזיה לאנשים מכל הסוגים והמינים, כאילו שלא ניהלתי תחקירנים בתוכנית הבוקר של קשת וכאילו שלא ערכתי עיתון כמה שנים טובות. זה במקביל לזה שלא עסקתי בדוברות ב-3 מערכות בחירות, וגם לא הפקתי מסיבות ולא שידרתי ברדיו. את כל אלה כאילו לא עשיתי.  

״שמעתי סיפור מעניין״, סיפר לי חבר לפני מספר חודשים כשעדכנתי אותו בדבר פתיחת משרד יחסי הציבור שלי. ״זה סיפור שסיפרו לי ואני מעביר אותו הלאה...״. אני, שנפגשתי איתו גם בכדי שייתן לי טיפים לתחילת הדרך החדשה-ישנה שלי, רק ישבתי והמתנתי למוצא פיו...

״הסיפור הוא על פטריה שצמחה ביער. לא הייתה עוד שום פטריה אחרת לידה. היא צמחה ופרחה והפכה לגאוות היער״.

איזה חמוד שהוא מפרגן לי ככה, חושבת תוך כדי הקשבה מלאה. ״אממה, בינתיים בזמן שהייתה כל-כך מרוכזת במה שהפכה להיות, עצרה מלהתפתח. בינתיים כשלא שמה לב, התחילו לצמוח מסביבה פטריות אחרות, עד שהחלו עוקפות אותה בגובהן ובמראן המרשים״.  

כמי שלמדה עם זהבה דויטש 5 יחידות ספרות ואח״כ בזכותה גם חיזקתי את התחום בלימודיי האקדמיים, המטפורה מכה בי מיד, מחלחלת לתודעתי, קושרת קשר עמוק בבטני. ״אנחנו הפטריה הראשונה״, הוא מסכם. 

אנחנו. אהבתי את שותפות הגורל. אלק. בזמן שאני נכנסתי למחילה שלי והתרכזתי בלהיות אימא ובלאבד את בטחוני העצמי בשוק העבודה, אתה הבאת ילדים לעולם ואשתך נכנסה למחילה והתרכזה בלהיות אימא.

אתה, יא חביבי, המשכת עסקים כרגיל, רציתי לומר. במקום זה דמיינתי בעיני רוחי את עצמי כפטריה, ואת שאר הפטריות צומחות מסביבי. מסוככות מעלי. ואז גם את הבטחון העצמי שלי שנרקב אט אט ומעלה עובש או איזה סוג חדש של פטרייה... 

מטפורה מחורבנת. נכנסת לי לראש. נכנסת למערכת שהחלה בונה את הבטחון העצמי שלי מחדש, מערכת שמסתמכת על מה שיש, על המשאבים הטבעיים, ובינתיים עושה עבודה לא רעה. 

נכנסת ולא מרפה. בהתחלה קוצצת את כנפיי, מספרת לי שאני לא אצליח. מספרת שאת מקום הכבוד שלי כבר ירשו אנשים אחרים. מנסה לשכנע אותי שאולי חבל לנסות לשחזר את ימי התהילה. 

זכרון חדש. אני תחקירנית חדשה בטלוויזיה החינוכית. תופסת אותי העורכת לאחר מספר ימים ואומרת לי: ״את לא תהיי תחקירנית. אין לך את זה״. 

שנה לאחר מכן לוקחת אותי לשיחה עורכת תוכנית אחרת שהייתי בה תחקירנית. היא מבקשת ממני שאהיה רכזת מערכת בעונה הבאה. היא משדרגת את תפקידי.

״את תחקירנית מצוינת, מהטובות שעבדתי איתן״. רציתי לומר לעורכת שלי תודה גדולה. לעורכת הראשונה, כן? היא שלחה אותי לדרך עם כמויות אדירות של אמביציה בכיסים. לא להוכיח לה. היא לא הייתה דמות חשובה בסיפור שלי. כדי להוכיח לי.  

9:30 אני במשרד. עובדת על תכנים לאתר אינטרנט ללקוח 

חדש. יכול להיות שאני נהנית? 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]