״על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על ביתנו התינוקת שמור אלי הטוב״... אני שרה. אנחנו באמצע חזרה למבחן במולדת (כיתה ד׳).

ביתי בוהה בי במבט מופתע, מזכירה לי את האימוג׳י האהוב עליי שנמצא אצלי במועדפים דרך קבע. את הפנים שלה אני אוהבת הרבה יותר.

״על האש המבוערת, על המים הזכים״, ממשיכה לשיר ממוקדת מטרה, מסתכלת עליה תוך כדי שירה מנענעת את ראשי מעלה ומטה בהגזמה, מזכירה לעצמי את המורה שלי למוזיקה, בכוונה שתקשיב למילים המקסימות שאני שרה פה מלוא ריאותיי. ״...אל תשכח את התקווה״, לבסוף מגיעה לשורה המיוחלת.

ביתי כבר עם ידיים משולבות מתחת לראש. נשענת על השולחן. מתבוננת בי, ממתינה בחוסר סבלנות, אך בכבוד הראוי לאימא שקצת איבדה את זה, עד שאני מסיימת את השורה. ״עכשיו את מבינה למה את מתבלבלת כשאת חושבת שנעמי שמר כתבה את התקווה?״.  

עשר שנים אחורה. אני עדיין צעירה ומגניבה. בדיוק בתכנון ההיריון הראשון שלי. צופה בכתבה בטלוויזיה שבוחנת את ידיעותיהם של תלמידי בית ספר בנוגע לתקווה.

היו כמה רגעים של נחת בכתבה הזאת. אבל כמה רגעים קטנים. רובה נצרבה אצלי כזכרון רע - תלמידי בית ספר יסודי לא יודעים עובדות בסיסיות על התקווה. טועים במילים. לא יודעים מי כתב את ההמנון הלאומי שלנו.

אני זוכרת, שהפתיעה אותי העובדה שזה כל כך הטריד אותי. אבל אז נזכרתי בנו כילדים - בכל יום עצמאות אבא שלי מחייב אותנו בתום הטקס הממלכתי בטלוויזיה, רגע לפני שיוצאים לרוגוזין לחגוג את עצמאותנו, לעמוד זקוף ולשיר יחד עם הזמר התורן בטלוויזיה, את התקווה. באופן רהוט נטול טעויות. משפחה שלמה עומדת בסלון הבית ושרה בקולי קולות, בכבוד ובגאווה, את התקווה.

מבטיחה לעצמי שהילדים שלי, עוד כשיהיו בחיתולים בע״ה, ידעו את המילים ומי כתב אותן.  

אני מחייכת אל ביתי. היא עדיין המומה מהחוויה שחוותה זה עתה. אימא שרה, בלי שום רקע ווקלי, זה רגע שאולי הייתי צריכה להכין אותה מראש אליו, אני חושבת.

״אז עכשיו תחשבי שוב ותאמרי לי מי כתב את ההמנון״. שוב מחייכת לעברה. משחזרת את כל הפעמים שביקשתי ממנה לדקלם את ההמנון... אולי לא הזכרתי את שמו של אימבר מספיק פעמים? ״אימא אולי תזכירי לי ונתקדם? יש לי עוד כמה שאלות להשלים״. אני מתנגדת. 

בעודי מתמידה בהתנגדותי, יוצא גיבור ישראל מהחדר. ״מה רצית לדעת?״, הוא שואל. ועוד לפני שאני מספיקה לעצור אותו, הוא עונה בגאווה, ״נפתלי הרץ אימבר״. אווווווף. ״יופי חנוך, קיבלת 100 במולדת״, אני פושטת ידיים הצידה בשאלה, ״יצאת גאון״. 

״תודה אבא״, היא מודה לו עם המבט המאוהב הזה ששמור רק לאבות. גאונים.  

שאלה הבאה: מהו בול? ״אמא את זה אני יודעת מעולה... בול הוא פיסת נייר ועליו ציור...״, היא ממשיכה... בינתיים אני לרגע מתנתקת באלגנטיות, מנמיכה את הנייד מתחת לשולחן ובודקת בהודעה מה מצב חבריי הגרים בזכרון יעקב.

השריפות מתפשטות. הם פונו מבתיהם ותודה לאל הם בסדר. ״...והיו משתמשים בו למשלוח דואר״, חוזרת לביתי שמסיימת בדיוק את ההסבר המפורט. מרימה אליה מבט מרוכז כאילו שמעתי את התשובה במלואה. שתינו יודעות שהקשבתי רק למחצית הדברים.

אף אחת לא אומרת דבר. ״לא הבנתי למה ׳השתמשו׳ בו בלשון עבר?״, אני שואלת פגועה כאילו שהבול הוא בעצם המצאה שלי, שנכנסת אט אט לארסנל המוצרים הלא רלוונטיים לחיינו... ״יש עדיין שימוש בבול, הוא עדיין רלוונטי, ונכון שהקדמה הפחיתה מהשימוש בו אבל הוא עדיין חי וקיים״, אני אומרת בלהט. ״בסדר, בסדר, אימא. ׳ועדיין משתמשים בו למשלוח דואר׳. בסדר?״. היא מסתכלת עלי משל הייתי ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה.  

אחיינים שלי המתבגרים מדי פעם רומזים לי, שלמרות שאני חושבת שאני צעירה ומגניבה, אני מהתנ״ך. ככה הם אומרים לי. וגם שואלים לפרקים אם נולדתי בתקופה של הרצל ואם גם אני הייתי בין המתיישבים שייבשו את הביצות.

״באימא?״, אני שואלת אותם במבט פגוע, מתכוונת בעצם לשאול אם הם באמת מחשיבים אותי כמבוגרת על גבול הזקנה... הם מקלים איתי: ״נראה לך דודה?״... דודה... האמאמא של העתיקות. מרכיבה על עיני את משקפי השמש המגניבים שלי ומקווה שעד הערב אשכח מהעניין. 

ואז מגיעה חזרה למבחן במולדת וטורפת לי את הקלפים... כי בול, אחותי (אני מדברת אל עצמי), זה מהתקופה שלך. ככה שלחת מכתבים לחברים בצבא, ככה הגשת מועמדות למכללה וככה תקשרת עם המשפחה כשטיילת בחו״ל. 

הבול צועד בדיוק כמוני במשעולי הזמן, משתדל לעמוד בקצב החיים הזה. עושה מאמצים להישאר רלוונטי. 

אז פלא שהזדהיתי ונעלבתי בשבילו?

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]