בגדול אני לא אדם של יציאות גדולות. בטח לא של מסיבות. וזה בלשון המעטה. 
ואני עוד פחות אדם של מסיבות אלקטרוניות מכל סוג שהוא. בעיקר טראנס.
אז בחצי השנה האחרונה לא יצאתי למסיבות. טוב נו אולי בשנתיים האחרונות. בסדר... אם לדייק ב-9 השנים האחרונות אני לא ממש יוצאת. בעיקר לא למסיבות (חוץ ממסיבה אחת בפורים האחרון, שהייתה בהפקתי, והייתי חייבת להופיע בה)...
בסוף השבוע כשכולם מברכים האחד את השני ב״חמישי שמח״ ומחפשים את המסיבה הבאה, אני מרימה גבה כשמעל ראשי מתנוססת בועה ועליה סימן שאלה. אצלי ראשון בערב דומה לשני בערב וגם לשלישי בערב וחוזר חלילה.
אין לי כח. רק המחשבה על ההתארגנות מורידה לי את התענוג. מה אני אלבש, מה אנעל, מי תהיה הבייביסיטר, האם זה קרוב או רחוק (אני צריכה להכין את עצמי נפשית ליציאות מחוץ לעיר שמא יצטרכו אותי בקרבת מקום), מתחים עם בעלי ומה לא. וזה עוד לפני שאני מזכירה את הנסיעה, הדוחק, הסיגריות (נדמה לי שעכשיו הטענה הזאת כבר לא רלוונטית...), והמוזיקה שקודחת בבורות שכבר סתמתי מזמן בעזרת מלא שעות בית ומסיבות יומולדת לילדים ב-17:30 בערב.
בקיצור, אני בתוך מעגל אינסופי של התחמקויות, כמעט יציאות, יציאות וירטואליות הכוללות תמונות הנשלחות אלי באישון לילה המפרטות סלפי-סלפי את הבילוי של חבריי. העיקר לא לצאת. 

למען הדיוק רק אציין שלא תמיד הייתי כזאת. הייתה גם תקופה אחרת, ״מפוארת״, כך בעלי מעלה אותה באוב מדי פעם - תקופה שהייתי צעירה, יפה ומאוד מגניבה. וזה כלל בילויים באופן כללי, מסיבות, מועדונים וכדומה...  ואם בעלי לא היה נמנה עם האוכלוסיה האשכנזית הוא בטח היה אומר יא חסרא (חנוך זה אומר איפה הימים הטובים של פעם...).
אתמול הוזמנתי למסיבה. הפעם (בניגוד ל-9 השנים האחרונות) לא לקח לי הרבה זמן להחליט. לא יודעת לומר למה. זה נכון שלא מיד עניתי בהתרגשות ״איזה כיף מסיבה.....״ אבל גם לא ביטלתי בהינף יד את הצעתו של בעלי, ובניגוד לפעמים קודמות גם לא הכנסתי אותו לתוך הקונכיה שלו.
יכול להיות שכבר די נגמרו לי התירוצים, יכול להיות שעידוד הילדים שאצא מהבית פיתח אצלי איזה סוג של עלבון ובא לי להוכיח להם שאני מסוגלת גם לבד, או שפשוט בשקט בשקט התגנב לתוך חיי הרצון לצאת. קצת לפגוש אנשים בני גילי חוגגים את החיים. אולי אפילו חלילה ליהנות קצת. אבל רק אולי.
אז חבר חגג יומולדת 40, הזמין את כל החבר׳ה ואנחנו נעננו. אפילו אני. היה נדמה לי שבעלי פוקח עלי שתי עיניים ענקיות כשלא התנגדתי בתוקף או בתירוץ או סתם התעלמתי, כשהציע.
הוא בכלל הזכיר את המסיבה כבדרך אגב, בטוח לגמרי שגם הפעם יצטרך לצאת לבד (אני קצת חושדת בזה שהוא כבר די התרגל לצאת לבד).
כשלא קיבל כהרגלו כתף קרה, ולאחר שנפקחו עיניו בתדהמה, התחיל לבדוק את הקצה. כאילו אמר לעצמו ׳היא לא תצליח לעבוד עלי. זה סתם רגע של חולשה ועכשיו אפצח את העניין׳.
״את יודעת שצריך לצאת בשמונה?״, הוא ירה לעברי, יודע שלמאחרת כפייתית שכמותי זאת סיבה מצוינת לא לרצות לצאת - צריך להקדים את המקלחות, ארוחת הערב, הבייביסיטר ובכלל להניע את החיים בקצב אחר. ״טוב״, עניתי בנונשלנטיות והתכוונתי לכל מילה.  
״וינגנו שם מוזיקת טראנס״, הוא הקשה. רגע שקט. חרטה קטנה חוצה את מוחי. הדרך לאזור ה״לא בא לי לצאת למסיבה״ אצלי במוח היא דרך קצרה, נוחה ומפתה. אני מסתכלת עליו. חושבת על המבט המאוכזב בעיניהם של ילדי כשיגלו שאני אשאר איתם במקום הבייביסיטר. שוקלת את צעדיי. מחליטה: ״כן, אני באה למסיבה״.
חרטה. יאללה מאוחר מדי.
במסיבת הגן הזאת היה הכל - רחבת דשא ענקית, פינות זולה, אלכוהול, בשר איכותי, חברים טובים מהמעגלים  הראשונים והשניים, מכרים או אנשים שאנחנו מכירים בפנים רק לא תמיד זוכרים מאיפה... 
אני מרגישה כאילו עברתי בדלת קסמים, בדיוק כמו עליסה בארץ הפלאות, נכנסת לעולם חדש לחלוטין, ולא כזה שחייתי בו עד לפני כמה שנים והשארתי מאחור. 
שאיפה עמוקה ו... קדימה רוטינת שלומים - נשיקות, חיבוקים, סמול טוקים. שרדתי את זה.
פינת הזולה חיכתה לי מעבר לפינה - דקות ארוכות בין סבך הסמולטוקים אני מסתכלת עליה והיא מסתכלת עלי, וביני לביני כבר שואלת את עצמי אם אוכל להתיישב בכיסא כזה נמוך עם גופי החורק. 9 שנים ארוכות בהן לא נאלצתי כמעט אף פעם להתכופף אל כיסאות נמוכים שכאלה. ״משחק העיניים״ הזה ביננו (ביני לבין פינת הזולה) הסתיים כשאני אוזרת אומץ ומתכופפת לכיוון הכיסא. ״אוי איי אח נו״ וזה... יוצאים מפי באופן לא רצוני. סבתא מרוקאית שהתיישבה רגע לנוח על הספסל בשכונה. היה חסר לי רק ״וואעליה״ ו״אוי אמא״, קרי הברכיים שלי שורפות, הגב לא ישרוד את מנח הישיבה הזה ואיך לעזאזל אני קמה מהמקום הזה?
כולם נהנים - הם נינוחים, מדברים, צוחקים, שותים אלכוהול, אוכלים ובעיקר זורמים.
״תזכירי לי למה את פה?״, פתאום אני שואלת את עצמי. ״מה השעה? ומתי אנחנו יכולים כבר לחזור הביתה? ואיך לעזאזל אני קמה מהכיסא הזה???״, אני מוסיפה.
תוך כדי שיחה עם עצמי, אני מנצלת את הרגע הזה ומשמחת את עצמי במחשבה שאולי לא הפסדתי כל כך הרבה במהלך השנים האחרונות בזמן שישנתי את חיי החברה שלי.
מוזיקת טראנס מפלחת את האויר הקריר, הצלחות מתרוקנות והכוסות שוב מתמלאות. אט-אט האלכוהול מחמם את גופם ונפשם של החוגגים.
קבוצות-קבוצות עומדים חבריי ומתחילים להניע את גופם לצלילי המקצב המונוטוני הזה שמוציא ממני פרצוף חמוץ ופיהוק גדול ורעשני.
עוד שניה אני בעמדת המבקרת הקשוחה, והופס חברה מושכת אותי מהכיסא, כמעט קורעת לי איזו רצועה בברך תוך כדי, וגוררת אותי אל רחבת הריקודים.
בעודי חושבת לעצמי שזה כנראה היה המפגש הראשון והאחרון הערב בין מושב פינת הזולה לישבני, אני מוצאת עצמי עומדת בין חבריי הרוקדים שמתחילים לנענע אותי לפי הקצב. ״לא יקרה״, אני אומרת לאחד מהם בזמן שהוא לא מוותר ומפליא בתנועות קבועות על הרחבה מחייך את החיוך הזה שמודיע לכולנו שהאלכוהול והמוזיקה כבר רוקדים לו הורה בתוך הראש.
והוא, כהרגלו, זה שמבשר על מצבם של שאר חברנו - הם מבושמים. 
לא חולפת לה רבע שעה ומסיבת הגן מקבלת תפנית. כל המבוגרים והאחראיים שעד לפני רגע ניהלו שיחות על עיסוקיהם, ילדיהם, בתיהם וכו... עוטים על פניהם חיוך משל היו חתול צ׳שייר, הדמות הבדיונית מעליסה בארץ הפלאות. בדיוק כמו היכולת של אותו חתול להיעלם ולהופיע כרצונו, בפתאומיות או בהדרגה, כך גם חברי מופיעים בדמותם ורגע אחרי כבר נעלמים מאחורי אדי האלכוהול והמוזיקה וחיוכם נשאר תלוי באוויר.
ואז ברגע נפתחים הלבבות - כולם מחבקים את כולם, כולם נפתחים בפני כולם, טקסטים שלא תוכננו מראש נשפכים מתוך פיותיהם המחייכים. חברה ניגשת לחבק אותי. חבר אחר מספר על איזו הארה בחייו שיכולה לעזור לי. כולם הופכים ליחידה פועמת שאת הקצב מכתיבה המוזיקה ברקע. רקמה אנושית אחת חיה.

דשא רחב ידיים, עצים תוחמים את השטח, ירח מלא תלוי מעלינו, אהבת חינם. ואז גשם. כולם מרימים את עיניהם לשמיים, נרטבים. אף אחד לא ממהר לחפש מחסה. 2 דק׳ אח״כ לדיג׳יי אוהל מעליו. המסיבה הזאת חייבת להימשך. 
אנחנו בדרך הביתה. כהרגלי אני נוהגת. כולם עדיין מחויכים בתוך הרכב מתנדנדים עם כל פניה שלי. 
מחשבה חדשה חוצה את מוחי: נהניתי. כמו פולנייה טובה מתעקשת להדחיק אותה.
בשקט שוב המחשבה הפרועה מתחמקת מהפולניה בשער... אבל נהניתי. 
ובבקשה שאף אחד לא יספר את זה לבעלי.......