הזמן: רביעי לפנות בוקר - היום האחרון לחופש הגדול. השעה: 1:36. הילדים: ערים. בטלוויזיה: שידור חוזר של תוכנית הבוקר. המנחה מודיעה בזעזוע שהילדים שלה הלכו לישון אתמול ב-10 בלילה. ״שוד ושבר איזו טרגדיה״, אני מוצאת את עצמי משוחחת עם הטלוויזיה בקול. ״הילדים שלך הלכו לישון ב-10 בלילה והעולם שותק? עדיין לא פנית ליועצת לענייני ילדים וחיות אחרות? לא שלחת כבר סמס לפרופ רולידר?״, אני מוסיפה בפנים אלק מבוהלות. ובעיקר עייפות. קצת מתוחות. טוב נו... אולי שוב עצבניות. זה קורה הרבה בחופש הזה - הקפיץ נמתח בתדירות גבוהה, פעם משתחרר פעם נרגע...

פתאום אני קולטת בזוית העין שהילדים שולחים אלי מבט שואל. מיד המודע חוזר לפעילות ואני מציינת בפניהם בנונשלנטיות ש״רק עניתי למנחה בטלוויזיה. המעצבנת״. ורק עוד רגע מנצלת את הזדמנות שילדיי הרימו אלי מבט בכדי לומר להם ש״מחר בע״ה ישנים ב-9. גג 10 וזה סופי״.

בתחילת החופש סימנתי מטרה - בכל בוקר להעיר את הילדים מוקדם, ולמצוא פעילות חיובית כזאת של קיץ... ים, בריכה, פארק מים... כזה. 

מי שמכיר אותי יודע שאני יותר אדם של חורף, ופעילויות של קיץ סלש חום סלש זיעה זה לא ספל התה שלי. אבל ספל תה זה לחורף, ואנחנו? אנחנו בדיוק היינו בתחילתו של קיץ לוהט עם החלטה להתגבר על השינה המאוחרת והקימה באמצע הצהריים.

כעבור יומיים, פלוס שק תירוצים פלוס פרצוף סובל, התחלתי להבין שהרצון חתם על שיקים שהיכולת לא תצליח לפדות.

כעבור שבוע כבר מצאתי פעילויות שתואמות לאחר הצהריים המאוחרים. תוך שלושה שבועות הילדים נרדמו ב-2 לפנות בוקר (מתגאים בהישג המרשים) ומתעוררים מאוד מאוד מאוחר. בואו נאמר מאוחר מספיק בכדי לפתוח את הבוקר עם קציצה ופתיתים. 

הזמן: 1 בספטמבר. השעה: 7:10. הילדים: ישנים. עמוק. מאוד. בטלוויזיה: תוכנית הבוקר עם מנחים צוהלים מתמיד, מאחלים לכולם חג שמח (חזרת הילדים לבית הספר הפך ליום חג) ובעיקר מרעישים. אצלם הילדים בטח כבר בפתחו של בית הספר, אני חושבת לעצמי אגב גרירת רגליים לעבר הכיור. צריך להעיר את הילדים אני מציינת לעצמי. דמות האימוג׳י המבוהל עולה בדימיוני. נטילת ידיים, צחצוח שיניים ואני על זה. 

השעה: 7:55. הילדים: עומדים בשער בית הספר מהססים. 

ההורים: מברכים האחד את השני אף הם בברכת חג שמח (כנראה שפספסתי את הפרק הזה של איך להיות הורה מגניב...) כולם קורנים.  בזוית המח מתפתח זכרון - חבר קרוב, שאני מחשיבה כגבר בדמותי, מספר לי כמה קשה הייתה לו הפרידה (הקצרה תודה לאל) מילדיו כשיצאו לבית הספר בסיום חופשת הפסח (שלושה שבועות זאת גם חופשה ארוכה מאוד). וכמה זה הפתיע אותו, לאחר שבמהלך כל החופש התלונן. די הרבה. 

השעה: 8:30 בבוקר. המקום: בית. תוכנית הבוקר ממשיכה בשלה. יום חג אמרנו. חג למי, אני שואלת את עצמי? 

אז מתי כבר 11:45??? 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]