בכנות? לא חשבתי שהכל יקרה כל כך מהר. הייתי בטוחה ששום דבר לא יקפוץ בדרכי לפני סיום התואר, שאסיים ללמוד ורק אז אתחיל להיאבק בעולם התקשורת על מקומי- בלי פרוטקציות, בלי נסיון ובמוחי חשבתי שבעיקר בלי הרבה סיכויים.

בשנה שעברה, לאחר שחזרתי עצובה וחסרת כוחות מעיר הגמלים באר שבע- אחרי נסיון לא מוצלח באוניברסיטת בן גוריון, חיפשתי נואשות משהו שיגרום לי לקום עם חיוך גדול ולהרגיש מסופקת מעצמי.

כתבתי תקופה קצרה באתר הבלוגים האישיים "MAVEZE" שם פגשתי את כתבת הנשים והתרבות שלכם והמנטורית שלי בשנה אחרונה- שנתנה לי את המשימה הראשונה שלי "לכי תסקרי את פסטיבל הבירה, תכתבי לי 250 מילה על הדג נחש ודודו טסה." ואני כתבתי, בהגזמה, עמדתי בהופעה עם הפתקים בפלאפון פתוחים וכתבתי שיר- שיר שלא אפספס שום דבר מיוחד ודקה אחת אחרי סוף המופע, כבר שלחתי לחן במהירות, שתראה כמה אני מקצועית וחרוצה.

אחר כך הגיעה הפגישה עם אייל, שהיה קשוח. מאוד. "מה המטרה שלך ככותבת, מה את רוצה להעביר, מה את רוצה להגיד?" ואני, לא ידעתי מה אני רוצה להגיד, רק רציתי לכתוב, רק רציתי אישור לכישרון שכבר לא הייתי בטוחה שיש לי. 

יצאתי מהפגישה עם ראש נפול, וישר נסעתי לחברה "אין, עזבי, לא התקבלתי."- אבל כמה שטעיתי. אחרי מספר ימים, קיבלתי את מדור הנוער- את הבייבי הקטן שלי, ואת הידיעה שהמדור הזה לא הצליח עד היום והנה- עכשיו הוא חוגג שנה.

מה שמלווה אותי בעיקר ביום יום, כבר שנה שלמה, זו התחושה הזו- שמישהו מאמין בי, שתמיד יש במי להיעזר, שאשדוד נט זה לא רק מקום עבודה- זו משפחה, עם הצחוקים שלנו, עם התמיכה, עם העדכונים הבלתי פוסקים, עם הבדיחות וכל האנשים המקסימים.

למרות שכולם גדולים ממני בגיל ובנסיון, אני לא הילדה הקטנה שלא יודעת שום דבר, אני אחת מכולם- אני שווה לכולם ואני עורכת שני מדורים, אני בעלת נסיון של שנה שלמה- ואני רק מתחילה את שנה ב' בתואר! 

גולת הכותרת היא כמובן, שאני מרגישה סוף סוף שאני לא רק חופרת לאנשים במילים על כמה אני אוהבת את אשדוד- עכשיו אני יכולה להביע את זה בכתיבה, לשנות, לחשוף כשרונות, לעזור למי שצריך ולהשפיע, במקום הקטנטן שלי.

אחרי שנה, אני רוצה לחבק את החברים שלי לעבודה ולהגיד תודה על ההזדמנות, תודה על החיבוקים, המשפחתיות והעבודה הכי טובה שהייתה לי עד היום.

ולכם, הקוראים המדהימים שלנו, תאמינו בעצמכם- אם בשנה שעברה הייתם אומרים לי שאני אכתוב את הפוסט הזה היום, באמת- שלא הייתי מאמינה, הכל אפשרי- אם מספיק מנסים ורוצים.

ותודה לדודו טסה. מלך.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]