אי שם עמוק במקורות, יש לי שורשים פולניים. זה עושה אותי אשכנזייה, דאגנית, ריאליסטית ואדם הגיוני- אך בכל זאת, למרות הסיפורים האישיים והאופי הפרטי שלי, יותר מ70 שנה אחריי, אני לא מצליחה להבין את השואה. 

כמות שנאה כזו, כלפי בני אדם, רק בגלל אמונה שאין ביכולתם לשנות, בגלל הדם היהודי הזורם בעורקיהם, רק כי השתייכו לאוכלוסייה מסוימת- שנאה עיוורת ובלתי הגיונית.

סבא רבא שלי, רפאל, נסע מפולין לארגנטינה כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה ולא קיבל כרטיס חזור כפי שהובטח לו- רימו אותו- ואולי בזכות התרמית הזו, אני יכולה היום לשבת כאן ולכתוב לכם את הטור, כי המשפחה שלו, חוץ מאחת ששרדה יחד עם בעלה והילדים, לא שרדו.

רפאל התגורר בוורשה, יחד עם כל בני משפחתו. המשפחה נשלחה לאושוויץ, נשלחה למוות בלי יותר מדי שאלות- אחת מבנות דודותיו אולצה לראות איך שורפים את בת משפחתה האחרת- בלי האופציה להגיד מילה.

סבתא לא מדברת על זה יותר מדי, היא מעדיפה לשמור לעצמה את הסיפורים. למרות שהיא עצמה הייתה בדרום אמריקה הרחוקה, המשפחה שלה הצטמצמה שם מעבר לים ולא נותרו יותר מדי אנשים שיספרו מה היה.

בכיתה יב', לפני הטיסה לפולין, סבתא נתנה לי שמות, ביקשה שאדליק נרות, ביקשה שאחשוב על הקרובים שלה כשאני מסיירת במקומות שבהם נגמרו חייהם, במקומות שבהם משפחתה נעלמה כאילו לא הייתה.

המסע היה מאתגר, במיוחד בגלל ההרגשה שאני בשליחות- למען משפחתי, לסגירת מעגל, להבנה של דברים שהם מעבר להגיון, להנצחה של בני משפחה שאפילו לא זכיתי להכיר. 

ביום שהגענו לאושוויץ, ידעתי שאני מגיעה לשחרר את הנפשות המיוסרות של משפחתי, להדליק נר עבורם ועבור הגבורה שלהם, עבור הזיכרון שלהם, להציג להם את עצמי כשורשים שהצליחו לשרוד ולהוכיח להם שהנאצים לא מחקו את השושלת- אנחנו ממש כאן.

מדי פעם היה נדמה לי, כמו שסבתא זיהתה תמונות ב"יד ושם", שאני מזהה שמות בין המזוודות. חשבתי מספר רב של פעמים שאולי המשקפיים האלו היו שייכים למשפחתי, אולי הבובה הזו הייתה של ילדה קטנה- שלא ידעה שהיא תהיה דודה שלי ביום מן הימים. וכמוני, יש עוד מליונים, שמשפחתם נשארה שם, כזיכרון ישן, וכל חטאם היה- שהיו יהודים.

בכל שנה, ביום השואה, אני משתדלת לנסות להנציח בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, כדי שאף פעם לא נשכח, שתמיד נדע שהאנשים האלו ניסו לשרוד כדי שהדת שלנו תישאר, כדי שנהיה חזקים ונדע שאנו יכולים לגבור על כל אויב ועל כל דבר כואב, הם לא ניצולים- הם שורדים.

וגם אלו שנפלו במלחמה, שנרצחו בפולין או בכל מקום אחר, בגלל שנאה, בגלל כאב שמופנה כלפייהם בלי שום סיבה מוצדקת- שידעו, שאנחנו כאן, חזקים כל שנה ושנה, מחזקים את עצמנו ואת העם היהודי ועומדים כאן יד ביד, בשבילם.

 אנחנו צריכים ללמוד- לצערי על חשבון דמם של שישה מליון האחים והאחיות שלנו, לא לשנוא, לקבל את האחר, להבין שאנחנו עם אחד ולהיות מאוחד, להבין שביחד אנחנו חזקים ולא ניתן לאף אחד לפגוע בנו שוב- עם ישראל חי וקיים וחזק וצועק לשמיים, לא רק היום, אלא בכל אחד מן הימים "לעולם לא עוד."