חייתי בשלום יחסי עם עשר הקילוגרמים העודפים שלי עד שאתה באת ואמרת לי, שנייה אחרי שגמרת בתוכי ש"הקיץ מתקרב". הם לא הפריעו לך להימשך אליי, לקרוא לי לבוא אליך, לנשק אותי בכל הגוף ולהסתכל לי לתוך העיניים תוך שאתה זורק את המשפט המרושע הזה שמחליף במילים רומזות אבל יותר מידי ישירות שאני שמנה בעיניך.

דיברנו במשך חודשיים בצ'ט של הפייסבוק, אחרי שנקלעת בתיוג לסטטוס שכתבתי מתישהו ואחד החברים המשותפים שלנו מצא שזה ישעשע אותך ואכן השתעשעת. ובטח בהית בתמונות הפרופיל שלי בפייס והנחת שאני בחורה יפה. אני באמת יפה. או פוטוגנית. תלוי מי מסתכל ומאיזו זווית עשיתי את ה'סלפי' הנבחר. ובטח חשבת לעצמך שאולי אני שמנה כי אין לי אלבום "תאילנד" או "פאנג'ויה" עם מלא תמונות שלי לבושה בביקיני.

האגו שלי התפוצץ לרסיסים ומיד נזכרתי בחברה של חברה שלי שבמקרה ישבה אתנו במסעדה- פאב וראתה אותי אוכלת מורעבת 'סטייק&אגס' וזרקה לי לאוויר ש: "לכל ביס יש אותו טעם, נשמה" ומיד התלבטתי אם לאכול גם אותה, אוכלת החסות המתוסכלת הזו.


ועדיין, הרגשתי מתוסכלת בעצמי. ברור ש- 10 הקילוגרמים העודפים הללו מציקים לי. עובדה מוצקה לכך היא שלא הלכתי בכלל לחוף הים בקיץ האחרון כי לא הרגשתי בנוח עם הגוף שלי. אבל למה לדבר בשלילה? התביישתי שיראו אותי בעירום כמעט מלא בפומבי, במיוחד בהתחשב בעובדה שיש בחורות שנראות כאילו יצאו מתוך ז'ורנל וזה אחרי שהן עברו כבר שני הריונות. ואני? סתם אוכלת כאילו אני מתאמנת בנבחרת ישראל של ענף ספורט כלשהו, כל שלוש שעות- רק שהארוחות לא כאלה בריאות ומזינות והספורט שאני עושה, איך לומר, לא מתקרב אפילו לרמה תחרותית עם השכנה בת ה- 60 שלי שעושה הליכות מידי בוקר.

דיברנו בצ'ט של הפייסבוק ואחרי כמה זמן העזת וביקשת את הטלפון שלי. כל כך חיכיתי לשמוע את הקול שלך אבל אתה פשוט מצאת יותר נוח לעבור להתכתב בצ'ט של ה"וואטסאפ". צחקתי לעצמי- מה זה משנה בכלל?



"תבואי אליי" אמרת, ואני אמרתי לך שאני לא באה לבחורים הביתה. אחר כך נפתחת וסיפרת שעובר עליך משהו ואתה לא יוצא מהבית כבר כמה חודשים. שנכנסת לסוג של דיפרסיה כזו והתפתחה אצלך חרדה להיות במקומות הומי אדם. ככה זה כשעושים כל כך הרבה סמים, מסתבר.
לא הרגשתי כל כך בנוח עם העניין הזה של לבוא לבית של ההורים שלך, אבל סקרנת אותי, אני חייבת לומר. ואחרי חודשיים של שיתוף פחדים וכנות אינסופית, הרגשתי בעיקר שבא לי לחבק אותך.

הדבר האחרון שרציתי לעשות אחרי שגמרת הוא לחבק אותך. זורק לי משפט שכזה מעליב וקורא לי שמנה. חצוף בן זונה שאתה. מי לעזאזל אתה חושב שאתה שאתה מרשה לעצמך להתייחס אליי ככה? ולמה לעזאזל כל כך חיבבתי אותך על אף שאתה בהגדרה הבחור הכי בעייתי שאי פעם הרשיתי לעצמי להתקרב אליו, עם כל ה'פאקים' שלך. כמה דפוקה אני הייתי, גודד דאם, ויתרה מכך, עד כמה דוש יכול להיות בחור גם כשהחיים שלו קורסים?

משום מה ציפיתי שבגלל המצב הלא אופטימלי שלך, תהיה נחמד יותר מאשר כל בחור אחר. אתה יודע, כמו האנשים האובר נחמדים האלה כי הם שמנים.

פאק, אני שמנה ונחמדה.