ניסיתי לחשוב למה בכל מקום שאליו אני הולכת אני מציינת ודואגת להדגיש שאני אשדודית. לא מקיבוץ אש- דוד כמו כמה מתיפייפים שלעולם לא אצליח להבין, אלא אשדודית 'אורגינלית'.

אז כשאני באמת חושבת על זה, אשדוד תמיד הייתה עבורי מקום חם, שעשיתי בו מה שרציתי ותמיד נתפסה כמקום שבו גדלים אנשים שאין להתעסק איתם- או במילים אחרות: לא פראיירים.

בינינו, מי פה פראייר?

כולנו פה כרישים אבל נחמדים, ואם יש איזה חשש או כוח הרתעה כלשהו שמונע משאר תושבי מדינת ישראל מלהתעסק איתי, לא יכולתי לבקש יותר מזה.

אז למה דווקא אשדוד?

תשאלו את ההורים שלי שבחרו להקים בית ולגדל אותי דווקא כאן.

תשאלו אותי ששנים חלמתי לעבור לחיות במקום כמו שוויץ או שוודיה להיות 'שחורה' ובולטת בנוף המקומי, במקום מלא ב"אשכנזים" שיריבו על ליבי כי הם ככל הנראה היו תופסים מהחזות האוריינטלית שלי אטרקציה מסקרנת.

טוב נו, תשאלו אותי למה אני לא הכי מתחברת להיותי אשדודית וכל הזמן שואפת להיות במקום אחר, אפילו חצי שעה מפה, במדינת תל אביב הצבעונית ורק לא להיות פה כי מיציתי ושום דבר לא יהיה לי חדש או מעניין או מאתגר כאן.

למה אף פעם לא היה לי חבר אשדודי ולמה יום אחד כשאני אעמוד בחופה אני בטוחה ב-100% שזה לא יהיה עם אשדודי. למה אני עדיין כאן? ולמה אני קופצת על כל הזדמנות לומר שאני מאשדוד?!?

אז זה כבר ידוע לכולכם שכולם באשדוד מכירים את כולם, כמה שהעיר הזאת גדולה אני מוכנה להתערב על זה שעם כל אחד מכם אני אמצא כמה חברים משותפים בפייסבוק.

ויש כאן את החברים שגדלתי איתם וגם אם אני לא אלך לפאב השכונתי שגדלתי בו שלוש שנים, דווקא ביום שאני אגיע אליו כי אחד הח'ברה חוגג שם יומולדת, אני אתפלא לראות את הדור החדש מעורבב במקום יחד עם כל החברים שאיבדתי במהלך השנים וכולם יהיו לבביים וחמים וימשיכו את השיחה שהפסקנו לפני... כן, שלוש שנים.

ויש פה תמיד אנשים חדשים להכיר, ויש את ההם שגדלתי איתם ושמרנו על קשר רופף או חזק יותר ויש את ההם שעברו למקום אחר ובאים לבקר בסופי שבוע ויש אותי- שמצד אחד נורא רוצה ואוהבת לחיות פה ומאידך, מתה לברוח מכאן.
אז מה אשדוד על המפה?

כור היתוך שהביא לכך שחצי מהכיתה שלי בתיכון הורכבה מעולים חדשים שלימדו אותי כמה משפטים ברוסית שעזרו לי בעיקר לקבל טיפ גדול יותר כשמלצרתי במקומות שונים בעיר בעברי, מרוקאים, גרוזינים, דתיים, חילונים, חרדים, אתיופים, עיראקים, שומרי מסורת ואחרים ולא נשכח את הצרפתים שבאים כל קיץ ומחפשים איפה יש גלידה בטעם 'סיטרו' ו'פיסטאש' וכמובן רוצים לשתות "אקספרסו" והמון מים עם קרח מהברז (פה אתם שמים לב שעבדתי יותר מידי זמן במלצרות בעיר הזאת) ובקיצור הכל מהכל.

אשדוד היא עיר דרומית שחוטפת אותה לאחרונה בירי גראדים מכיוון עזה, עיר שאין בה דיסקוטק אבל כל כמה חודשים סוגרים ופותחים בה פאב אחר שפונה לקהל יעד מסוים ואז הופך להיות "פתוח לכולם" העיקר שתבואו, בקרוב יהיה סוף סוף בית חולים, יש בה היכל תרבות מרהיב, אמפי פארק ענק שמופיעים בו די בקביעות שלמה ארצי ואייל גולן, יותר מידי "פילים לבנים", יותר מידי מרכזי קניות, מלא בתי קפה, רצועת חוף ים מדהימה, והחלום האמריקאי- או כמו שאקס סולן של להקת פאנק רוק אשדודית (סטנגה Via דר גולן) שר פעם- "אשדוד זאת קליפורניה של ארץ ישראל"- עיר מלאה בדקלים, שמחה וזוהרת, אחלה מקום להקים ולגדל בו משפחה...


מכאן, אני מנסה להבין איך החלום האשדודי- אמריקאי הוא לנהוג בסובארו פשע בצבע בורדו עם נעלי 'לקה' מנצנצות, לשתות את ה"אמריקנו" או פשוט קפה הפוך ב- "היי- בול" בבתי הקפה בעיר, לאכול דג מרוקאי חריף רגע לפני שנכנסת השבת ועדיף מקום עם שמש ושאפשר להדליק בו סיגריה.

העיר הזאת היא הבית שלי.

לא רק פיזית, יש בה תחושת בטחון ושייכות שנצורות בי. אני יכולה להתלונן על זה שאין לי פה ריגושים חדשים ושאני מכירה כבר את כולם וכולם אותי, שאני צריכה לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה טובה כי פעם בחודש מגיעה לכאן להקה שכבר הופיעה פה שלוש פעמים בשנה האחרונה ולא ממש נוטלים סיכונים מחשש שלא יקנו כרטיסים, אבל עדיין להתגאות על כל מה שקורה וחי בה.

אשדוד בשבילי היא קונפליקט לא פתור. שתי קצוות חוט שמושכות אותי פנימה והחוצה.

וזה בסדר, כי לכל דבר ולכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו, ואני מניחה שאם הייתי גדלה במקום אחר הייתי שונה היום. אבל אני מה שאני- תקראו לי אשדודית טיפוסית, אשדודית 'מחורעית' בלי חולצה או אשדודית בהכחשה.

בסופו של דבר, אני אשדודית ואני גאה להיות כזאת.