נאור ביטון, בן העיר שהיה לוחם חברתי בנשמה, עוד ממחאת האוהלים, חזר לאשדוד אחרי שנתיים של לימודי תואר שני בארה"ב, בקשנו ממנו שיכתוב בלוג אישי:

-“מאיפה אתה?"

- "יזראל"

- "איפה ביזראל?"

- "אשדוד, 28 מיילים דרומית לתל אביב. על החוף".

ככה נפתחה כמעט כל שיחה שהייתה לי בארה"ב, במהלך הלימודים שלי לתואר שני. השיחה לרוב המשיכה לשאלות על אשדוד, חוף הים, כיפת ברזל ועוד.

השבוע חזרתי לעיר אחרי שנתיים אצל חברינו הטובים ביותר באמריקה. האמת, למרות הנוחות שבחיים בוושינגטון, ניו יורק ובמיניאפוליס, התגעגעתי למדינה שלנו ובמיוחד לעיר שלנו.

עוד לפני שהנחתי את המזוודות בבית, הספקתי לאכול שווארמה במקום החדש בעיר ולבלות בשני מרכזי קניות ישר משדה התעופה. מסלול אשדודי קלאסי, כשהמזוודות עוד באוטו. 

 אחרי שנתיים מחוץ לעיר שבה נולדתי והתחנכתי, קל יותר להבין מה יש באשדוד שגורם לך להתגעגע, ובמקביל ומה חסר בעיר שלנו לעומת ערים מקבילות בעולם המערבי. הדבר הראשון שאותו מרגישים שנוחתים בחזרה בעיר הוא האנשים. יגידו מה שיגידו עלינו האשדודים, יש פה אנשים חמים וטובים ובכמויות.

אי אפשר להתעלם מהמבט והחיבוק של אשדודים שרואים אותך אחרי תקופה. זאת בעוד ברוב המקומות בארה"ב חיבוק הוא משהו ששומרים רק לבני משפחה או לחברים מאוד קרובים. כאן, גם השכן, הספר, המוכר בסופר השכונתי והחבר מהתיכון יגיד שלום ויראה לך חיבה אשדודית מהי.

 

אבל לא רק האנשים, יש משהו באשדוד שפשוט עובד. השדרות הרחבות שחותכות את העיר, הרובעים בעלי האופי השונה ורצועת החוף היפה והמטופחת. השבוע עליתי על אוטובוס כדי להגיע מדרום העיר לצפונה. בארה"ב, הייתי צריך לנסוע 8 שעות כדי לעבור את אותו מסע שעברתי באשדוד בנסיעה של חצי שעה. אשדודים עולי בריה"מ, אשדודים עולי אתיופיה, אשדודים חרדים, אשדודים חילונים. חיים יחד, עובדים יחד, נוסעים יחד. היחסים לא קלים, אבל רואים שיש אצל הרוב כבוד בסיסי בין אדם לחברו. כבוד כזה, ניתן להעריך רק כאשר חיים במקומות בעולם בהן קיימת גזענות והפרדה בין מגזרים כתוצאה מהיסטוריה ומורשת של מאות שנים.

 

יחד עם זאת, אי אפשר לפספס את הדברים שלא השתנו באשדוד בשנתיים האחרונות.
בעבר, כתבתי רבות על הדברים שיש לשפר באשדוד כדי שתמצה בעשורים הקרובים את הפוטנציאל שטמון בה ובאשדודים. על פני השטח, אשדוד עדיין מתקשה למשוך כסף מבחוץ שיפתח את העיר וממשיכה במירוץ לעוד מרכזי קניות, עוד בתי קפה, עוד "מאותו דבר". האסטרטגיה הזו לא רק שמטרידה את צעירי העיר, היא למעשה מעבירה השקעות ממקום אחד בעיר למקום אחר, במקום להביא כסף חדש פנימה שיפתח את העיר שלנו.
בכל עיר חוף שבה ביקרתי בארה"ב, הייתה אטרקציית מים משמעותית או מרינה שפתוחה לציבור ומושכת קהלים מהערים הקרובות. האם באשדוד הדבר אפשרי? בהחלט.

אך האם אתם מכירים באר-שבעי, ראשל"צי, או אשדודי שהגיע לאחרונה לבקר ולהנות מהמרינה האשדודית שנמצאת בלב העיר? בוודאי שלא.

"תמיד חוזרים בסוף לאשדוד", אמר לי מכר שפגשתי השבוע לאחר כמעט 3 שנים שלא התראינו.

"אשדוד זה הבית", עניתי לו.