אז הנה הוא - המילקי הגרמני המפורסם שרק לפני כמה חודשים עורר את הסערה והתניע את "מחאת המילקי" של ישראלי-ברלין.

בימים האחרונים חרשתי את ברלין לאורכה ולרוחבה ואני חייב להגיד לכם שהמילקי בשקל הוא רק קצה הקרחון של החיים הטובים בגרמניה: לא רק שהכל זול בטירוף, גם לא צריך לעבוד פה יותר משעה אחת ביום, המשכורות בשמיים, לאנשים כאן אין צרות, אין דאגות וכולם מאושרים עד הגג. נמרים רובצים עם גדיים, העצים עשויים מנוטלה והשוטרים עומדים בצמתים ומחלקים שתילי מריחואנה לעוברים והשבים.

בחזרה למציאות

לכל מדינה בעולם יש את הצוף שלה ואת החרא שלה. סבא שלי תמיד היה אומר שאם היו מרכזים במקום אחד את הצרות של כל האנשים בעולם והיו מאפשרים לכולם לבחור מחדש – כולם היו רצים לתפוס בחזרה את החבילה שלהם... ונכון שיש לנו מלא מה ללמוד מהגרמנים (ולא רק מהם) אז בואו נלמד! בואו נשנה את הבית במקום להימלט ממנו!

"אין לי ארץ אחרת"

אף פעם לא התחברתי לביטוי הזה כי זה לא ביטוי של אהבה, זה ביטוי של לית-ברירה; זה כמו להיות עם אישה רק בגלל ששאר הנשים בעולם לא רוצות אותך... זאת לא בחירה אמיתית – זה אונס...

אז זהו – שיש ברירה: היום אפשר בקלות לבחור לחיות כמעט בכל מדינה בעולם, בעיקר בזכות הפטנט היהודי הלוהט שנקרא "דרכון אירופאי". "לרדת מהארץ" זה כבר לא ביטוי גס ומבחינת מסוכנות - אני לא מאמין שיש מקום מסוכן יותר ליהודים מאשר ישראל...

דווקא מתוך בחירה, דווקא מתוך ברירה - אני בוחר בישראל כל פעם מחדש. זאת האהבה שלי, זאת הבחירה החופשית שלי. אז המילקי המזדיין של הגרמנים עולה פחות משקל, שידחפו אותו לתחת המנומס שלהם.

אני מעדיף להילחם בעברית על המילקי שלי (למרות שאני טבעוני), במדינה הכי וולגרית שאני מכיר ואוהב, עם אנשים שידחפו אותי בתור בסופר ועוד יצעקו עלי "אחי תן לי להיכנס לפניך, אני חונה באדום לבן" ועם שוטרים שאולי אין להם הרבה היגיון בראש, אבל לפחות אפשר להתמקח איתם ובמקרה הכי גרוע להזכיר להם שהייתי עם הבן-דוד שלהם בצבא.

גדי וילצ'רסקי.