למרות שעולמי היה כרוך שנים רבות  בעולמות מורכבים כפוליטיקה, עסקים, תקשורת וכו' שם הנאיביים נבלעים ע"י חיות טרף, עדין האמנתי בכל ליבי שערכים מסוימים  ושחברים אמתיים הם מעבר לכל חשד, לכל מסחר או אחר.

בתקופה האחרונה אני מסתובב כשכעס נצור בי...וזה בניגוד גמור לשלווה הפנימית שלי (אומרים יותר מידי שלוו).

שילוב של הלם בלתי נתפס, אכזבה והתנפצותם לרסיסים של ערכים עליונים, זעזע את כל המרקם שהגדיר אותי כאייל עד כדי חשד שהשתנה לי ה DNA  .

שום מקרה בודד כשלעצמו לא יכול היה ליצור אצלי תפנית מסוג זו... אך מספר דמויות שהצפיות שלי מהם היו כציפיות שלי מעצמי, השתלבו לפתע זה בזה  והתמונה הפסטורלית שהייתה מנת חלקי התחלפה.

נראה שהתחלפה לי לפתע הרשתית שהיא החלק בעין שממיר אור לאותות עצבים ואיתה השתנתה לי תפיסת הראיה.

הגוף והמוח דרוכים למלחמה והלב עדין דומע על אובדן הרוח, ערכים עליונים של אצילות, מוסר, צדק, אהבה...

אני מביט המום באנשים (שהיו אנשי) כשהם סוגדים ורוקדים בפני עגל הזהב.
מי שלא רוקד איתם ...הוא  נגדם!

אתה שואל את עצמך, אולי הבעיה היא בעצם  אצלך....?

משיחות שאני מנהל עם האנשים הכי קרובים אלי, המסר  שאני מקבל הוא....שאולי כדאי להתפשר על מספר ערכים לטובת אינטרסים רגעיים... חומריים...
"אתה צודק אבל אל תהיה דון קישוט, כי ככזה תשלם מחיר יקר!".
"אל תהיה צודק, תהיה חכם" -

אלו הם המסרים שחוזרים שוב ושב בנוסחים שונים ורק מגבירים בי את הכעס ואת התחושה של הלבד....או לחלופין השאלה המנקרת - האם הדפקט הוא אצלי...?

האזנים שומעות אבל הלב אומר – "לך עם האמת שלך!"

האמת שלי אומרת שחשוב מאוד לעשות בחיים פשרות אבל אסור לעשות פשרות על נושאים ערכיים, כי ברגע שאתה מוותר לעצמך בהם... זו התחלה של הסוף...

אני מאמין שלפשרות אין גבולות וכי התקדים של היום הופך לנורמה של המחר...ומחר תמצא את עצמך רוקד בתוך המעגל, עם כולם סביב... עגל הזהב...

אולי לאחר שהעלתי לראשונה את תחושותיי על הכתב...ישתחרר הכעס הנצור בי כמו הלבה שבפי הר הגעש - תחושה שלא לוותה אותי באופן זה מעולם.

והנה אני לפתע קולט שבכעס זה, אני למעשה מעניש את עצמי על חטאי אחרים.

תוך כדי כתיבת שורות אלו,  אני נזכר בשיר של חיים נחמן ביאליק (שהכריחו אותי ללמוד אותו בע"פ בתיכון ) – הוא נקרא - "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר".

בבית האחרון כותב ביאליק –

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. 

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

מעולם לא חשבתי שהשיר זה ישמש לי למשהו, אפילו לא בשביל להרדים את הילדים אבל כנראה שלכל תקופה יש את השיר שלה. 

החלטתי ש...אכן, לא זכיתי באור מן ההפקר ולכן לא אכבה אותו לעולם!