הערה מקדימה:
אני תומך בחיזוק יחסי הסחר בין ישראל לסין, הקשר בין החדשנות הישראלית לעוצמה הכלכלית הסינית הוא נכון וחשוב מאוד בעיני. יחד עם זאת, מכירת נכסי צאן ברזל של התעשייה הישראלית לבעלות זרה הוא אובדן דרך גמור. הבעיה האמיתית במכירת תנובה לסינים זה לא הסינים - אלא אנחנו, שפוגעים בעצמנו בסלע קיומנו. 

בעלות זרה כחרב פיפיות

תנובה הייתה ספינת הדגל של הקיבוצים והמושבים ומאבני היסוד של התעשייה הישראלית וגם לאחר שהופרטה ונמכרה לקרן אייפקס עדיין נותר בה גרעין חשוב של בעלות ישראלית. מכירתה לבעלות סינית, כפי שמתכננים קברניטיה, היא בבחינת הנפת דגל לבן של התעשייה הישראלית, סימן מובהק לכך שחשיבותה של תעשייה כחול לבן, מתבטאת בדיבורים ולא במעשים.

 יש הטוענים כי בעידן הגלובליזציה אין משמעות להגדרה הלאומית של חברות הפועלות בשוק הגלובלי. זו טענה יפה ועדכנית, אך חסרת כל בסיס ואף מסוכנת. טענה זו מבלבלת בין שיתוף פעולה גלובלי והשקעות זרות מבורכות וחשובות בתעשייה ובכלכלה המקומית, לבין איבוד שליטה על התעשייה והייצור המקומי.
בעלות זרה מסתכלת אך ורק על שורת הרווח, אך מה יקרה בעת משבר או סתם רגישות גאו-פוליטית שמתרחשת תדיר באזורנו?
האם בעלות זרה תהפוך ל"חרב פיפיות"?"
במצב כזה בעלות זרה עלולה להשפיע לרעה על הפעילות המקומית של החברה, כולל העברת פעולות רבות לחו"ל ללא כל סנטימנטים להשלכות החברתיות והכלכליות של מעשה כזה.

לרוב התעשיינים חשוב שתהיה כאן תעשייה חזקה, ייצור מקומי ושכר ראוי, וגם לתעשיינים הפחות "ערכיים" חשוב מה אומרים עליהם שכניהם או ילדיהם.

לעומת זאת, בעלות זרה כמעט ולא תעסוק בסוגיות כגון זכויות עובדים, חשיבות הייצור המקומי, ביטחון המדינה, ציונות וכדומה, וגם לא ניתן יהיה להפעיל עליה לחץ תקשורתי ופוליטי. אם האינטרס הכלכלי יורה לה להעביר את הייצור לחו"ל – היא תעשה זאת בלי לעפעף.

האם אנחנו מתפרקים מנכסינו במהלך שכזה? לגבי תנובה מדובר בתאגיד המזון הגדול במדינה שמעסיק באופן ישיר ובלתי ישיר אלפי עובדים. אז נכון שאם יווצר משבר ייצור החלב, שהוא מוצר יסוד, ימשך גם בשוק המקומי, ועדיין - הפיכת תנובה מתעשייה גאה ויצרנית לטווח הארוך, ליחידת רווח של חברה ממשלתית סינית, תשנה לא מעט. אם ניתן גם לתעשייה קלסית המבוססת על חקלאות מתקדמת להימכר לבעלות זרה, מה הלאה?
את מכתשים-אגן, חברה שהוקמה עוד טרם הקמת המדינה ושצברה ידע טכנולוגי ויכולות ייחודיות, כבר מסרנו.

למה זה קורה?
כי עודף הרגולציה והביורוקרטיה מתיש את בעלי ההון המקומיים שמעדיפים להשקיע בחו"ל, ואילו עשרות המיליארדים של השוק המוסדי, כספי הפנסיה של אזרחי המדינה אשר היה צריך להיות מושקע בתעשייה הישראלית - מושקע בספקולציות פיננסיות. אז מה הפלא שמה שנותר הוא לפנות לזרים. ההתוצאה בשטח, היא שבעלי ההון המקומיים יוצאים מהתעשייה המקומית, עם השלכות ברורות של מינוף כסף זר, ופיתוח תלות גוברת בעולם הרחב גם במוצרי בסיס.

בעולם השלישי כבר הבינו את חשיבות השליטה המקומית

כשעבדתי בבנק העולמי ראיתי איך מדינות רבות בעולם השלישי דאגו להותיר 51% שליטה בידיים מקומיות. ייתכן שזה המזור לדאגות המועלות במאמר זה, אך לצערי טרם הגענו להבנה זו. לכן, יש צורך דחוף להקים גוף שיפקח על הרכישות הזרות וידאג לשמר גרעין שליטה ישראלי בתעשיות עיקריות.

המועצה להשקעות זרות בארה"ב (CFIUS ) למשל, בודקת כל השקעה זרה שעשויה להשפיע על ביטחון המדינה, כשהבדיקה בוחנת כיצד בעלות זרה על אמצעי ייצור מקומיים תשפיע על יכולתה של התעשייה לספק את צרכי הביטחון.

 דו"ח שפורסם על ידי המועצה האירופית ליחסי חוץ (ECFR), טוען כי ההשקעות הסיניות הגדולות בנכסים אסטרטגיים באירופה, כגון בחברות גדולות ותשתיות, אומנם מספקות לטווח הקצר את הצורך במזומנים במדינות האיחוד שנקלעו למשבר, אולם לטווח הבינוני מאיימות על האינטרסים האירופיים.
ההמלצה היא להקים מערכת שבסמכותה להטיל וטו על השקעות בתעשיות ספציפיות, כגון ביטחון, תקשורת, חינוך וטכנולוגיות קריטיות.

אם לא נתעשת בזמן, לא ירחק היום בו רוב אוכלוסיית המדינה תעבוד בעבור חברות זרות, אך לא כשותפים שווי ערך בחברה גלובלית, אלא כחוטבי עצים ושואבי מים.

חשוב להבין, כי הסכנה בריכוזיות איננה מגיעה אך ורק מפירמידות עסקיות או בעלי שליטה דומיננטיים, אלא גם מהעברת נכסים רבים, בלב התעשייה הישראלית, לבעלות זרה.
הסינים, כמי שמחפשים השקעות זרות בכל רחבי העולם ומצוידים במזומנים רבים לצורך כך, מספקים לנו את העילה המתאימה לתקן ובהקדם את החוק, כדי לשלב בין הבטחת האינטרס של בעלי ההון של המפעל המחפשים מזומנים בטווח הקצר, לבין האינטרסים הלאומיים, בוודאי בתעשיות רגישות, בטווח הבינוני והארוך.