מספרים לנו שהכלכלה הישראלית היא הטובה ביותר בעולם. צלחנו את המשבר העולמי, הצמיחה גבוהה יותר מאשר ברוב מדינות אירופה, האבטלה נמוכה, אין אינפלציה וכל חודשיים-שלושה אנו שומעים על סטארט אפ נוסף שנמכר במיליונים לחו"ל.

אז מדוע רוב האוכלוסייה בקושי גומרת את החודש? ואיך קורה שרוב העניים בישראל הם דווקא אנשים עובדים? ומדוע סיכויי הדור הצעיר להתפרנס בכבוד ולרכוש דירה, הולכים ומתדרדרים בציר הזמן?

התשובה לכל השאלות האלה פשוטה:
עקב הריכוזיות במשק וחוסר התחרותיות, פירות הצמיחה נופלות בידיה של קבוצה מצומצמת אשר מקבלת תמורה אדירה, בעוד שרוב אוכלוסיית המדינה אינה שותפה לחגיגה.

ה'כלכלה הטובה בעולם?' - 
בדומה לתמונה אימפרסיוניסטית שראוי להתבונן בה מרחוק, גם כאן כאשר מתקרבים מתגלים הפרמטרים בהם כלכלת ישראל היא מהגרועות בעולם המפותח ואף מתחרה על "מקום טוב" בעולם השלישי.

פרות הצמיחה מגיעים לשכבה דקה וכל השאר מקבלים את הפירורים.

משקל העסקים הקטנים והבינונים עומד על 97%, אך תרומתם לתוצר נמוכה משמעותית ביחס לאירופה ולארה"ב מפאת מחנק האשראי ועודף הרגולציה.
התוצאה: אנחנו המדינה הענייה ביותר בעולם המפותח וחברים בצמרת המדינות האי-שוויוניות.

לכאורה המשכורת הממוצעת סבירה, כ-9,000 שקל בחודש, אך 50% מהעובדים בישראל משתכרים כ-6,000 שקל ברוטו.

במקביל, כוח הקניה נמוך, כיוון שישראל מציעה שילוב בין רמת מחירים של שוויץ עם שכר שמתקרב לרמה של עולם שלישי.

ההשקעות בחינוך ורווחה הן מהנמוכות במדינות ה- OECD, פריון העבודה (התפוקה לעובד), נמצא הרבה מתחת למקובל במדינות מפותחות, ואם היינו מנטרלים את ענפי ההיי טק התמונה הייתה משחירה עוד יותר.

ישראל הייתה פעם אחת המדינות השוויוניות בעולם. כיום היא על מסלול שיהפוך אותה למדינת עולם שלישי ממוצעת, עם שכבה דקה של עושר שמותירה פרורים ליתר.

החדשות הטובות הן שניתן עדיין להציל את עתיד החברה הישראלית.
החדשות הרעות הן שלצורך כך חייבים לעשות את הדבר הנכון, צורת פעולה ומחשבה שהממשלות בישראל כבר לא מורגלות בה.

על מנת להציל את הכלכלה חייבים לפעול בארבע חזיתות:
1) השקעות מסיביות בתעשייה, במחקר ופיתוח ובחינוך טכנולוגי;
2) לפעול ברצינות ובדחיפות לשילוב החרדים והערבים בשוק העבודה;
3) לפעול למען מהפכה במערכת המס;
4) לנהל מאבק אמיתי בריכוזיות ולמען יצירת תחרות הוגנת במשק.

סטארט אפ זה דבר נהדר, אך רק התעשייה מסוגלת לגרום לכך שרוב האוכלוסייה תיהנה מפרות הצמיחה ולא רק קומץ מקורבים. יש להשקיע בפיתוח ומחקר טכנולוגי שישולב בתעשייה בת קיימא שתגיע גם לפריפריה. הקמה במקביל של מערך חינוך טכנולוגי מתקדם לדור הצעיר, יבטיח לבוגריהם לא רק תעסוקה, אלא גם פרנסה בכבוד.

חייבים להבין ששילובם בשוק העבודה של החרדים והערבים הוא בנפשנו. אוכלוסיות אלה מציגות כיום את שיעור הריבוי הטבעי הגבוה במדינה, אך שיעור השתתפותן בשוק העבודה רחוק מלספק. שינוי לא יגיע באמצעות הפרחת סיסמאות דוגמת "שוויון בנטל", אלא באמצעות מתן הזדמנות שווה, לימודי ליבה, הכשרה מקצועית ותמריצים למעסיקים.

לקחת את הכסף ולהשקיע

השקעות מהסוג האמור לעיל, משמעותן הרבה מאוד כסף. מצד שני, צודק שר האוצר כשהוא אומר שחיוני לשמור על גירעון נמוך. אז מאין יבוא הכסף?

אגלה כאן את אחד הסודות הגלויים ביותר במדינה:
למדינת ישראל יש הרבה מאוד כסף, אבל היא צריכה להחליט לקחת אותו.

הכסף שוכן לבטח אצל שתי קבוצות אוכלוסייה:
הראשונה היא זו שנעזרת בעורכי דין, יועצי מס ורואי חשבון ממולחים, שעושים כל תרגיל אפשרי על פני האדמה כדי להקטין את תשלומי המס.
השניה הם גורמים שמייצרים הון שחור שמגיע לממדים עצומים (עד כמעט רבע מהתוצר). אלה וגם אלה מחביאים מיליארדים שלמדינה אין גישה אליהם.

הפתרון נמצא בחינוך והגברת מודעות מחד, אך גם במהפכה במערכת המס:
כך למשל, גם בהתחשב בחוק לעידוד השקעות הון שנותן הקלות נרחבות ליצואניות הגדולות, יש לוודא שהמס האפקטיבי בקרב חברות כגון אינטל, טבע ואחרות לא יפחת מ-10%. לאור העובדה שבכל העולם ישנה התעוררות בנושאים אלה, יש להניח שהאיומים להעביר את הפעילות לחו"ל פחות משמעותיים.

איך מגיעים להון השחור?
לא בעזרת מלשינונים ופרסומות בטלוויזיה, אלא באמצעות תנועת מלקחיים: מעבר לחובת דיווח של משקי בית, שהכנסתם עולה על 200 אלף אלף שקל לשנה, כל אחד מדווח על ההכנסה הכוללת שלו: עבודה, הון, עסק, שכר או דירה, ובודקים את זה מדגמית. מי שתופסים אותו מרמה - מורידים לו את הראש.
בארה"ב זה עובד, אין שום סיבה שזה לא יעבוד אצלנו. במקביל, יש לעשות שימוש בטכנולוגיה, תוך הרחבת מאגר הדיווח המקוון של המדינה במע"מ, מס הכנסה, וביטוח לאומי, ושימוש במידע כדי להגיע לגביה אפקטיבית, ותוך פישוט מערכת הדיווח.

בצורה זו יזרמו לקופת המדינה מיליארדים רבים וניתן יהיה לבצע השקעות ממשלתיות מסיביות בתעשייה, במחקר ופיתוח ובחינוך. באותה נשימה יש לשחרר את הרגולציה המוגזמת על המגזר היצרני הקטן יותר, אולם להפעיל רגולציה אפקטיבית שתאפשר לפתוח את השוק לתחרות הוגנת.

כדי שזה יקרה צריך צוות שרים בכירים מוביל שיזכה לגיבוי של ראש הממשלה ושר האוצר. אבל עליהם להבין את דוחק השעה ושר האוצר חייב להפנים את האחריות שלו על הפיתוח הכלכלי של המדינה ועל התווית המדיניות הכלכלית, ולא להסתפק בתפקיד "האחראי על האיזון התקציבי".

השורה התחתונה היא שאנחנו יכולים להיות מדינה שהצעירים ימצאו בה את עתידם במקום לברוח לחו"ל, מדינה שילדינו ונכדינו ישמחו לגדול ולהתפתח בה. זה בידינו, זה אולי קשה - אך לא כל כך מסובך, צריך רק לעשות את הדבר הנכון. לא יותר.