השבוע קראתי על ניסוי שערכו בארה"ב:

לקחו את הכנר הטוב בעולם ובקשו ממנו לנגן בתחנת הרכבת את היצירות הכי טובות שיש.

הכנר הנחשב לגאון הדור בתחומו, התייצב כמו אחרון נגני הרחוב, במקום הומה אדם וניגן מכל הלב.

הניסוי רצה לבדוק האם האנשים העסוקים בדרכם לעבודה יצליחו להתייחס או לשמוע את נגינתו המופלאה של האומן שכרטיס כניסה להופעה שלו שווה הון תועפות.

התוצאה הדהימה את כולם. העוברים ושווים שהיו עסוקים בטרדות היום יום, לא שמו את ליבם לנגינתו המופלאה של הגאון שניגן אך מטרים ספורים מהם והשתדל מאוד לגנוב את תשומת ליבם.

ניסוי זה עורר את מחשבותיי למה שקורה עמנו ביום, יום:

אנחנו כל כך עסוקים בעולם ההישרדות שלנו שאנו לא מצליחים לשים לב לדברים מופלאים המתרחשים מתחת לאפנו.

כל בוקר זורחת השמש ומבשרת על יום חדש ומרגע זה מתרחשים דברים מופלאים מסביבנו. עיננו האטומות מונעות מאיתנו לראות אותם.

טרדות היום מונעות מאיתנו לחוש את עוצמת האהבה של הקרובים אלנו, הן עוטפות אותנו כמו ערמות אבק. האגו עוצר בתוכנו רגשות מלהתפרץ בעצמה מרהיבה כמו שרק הטבע מכיר.   

משהו בחיי היום יום גורם לנו להיות מובלים כסוס עם רתמה במסלול הנורמטיבי  והחד גוני.

איך שהוא מצאנו את עצמנו נכנסים לתוך מעגל וצועדים בתוך המסלול הקבוע ו....הופ! כבר שבוע עבר והנה עוד חודש ועוד שנה ומה בעצם השתנה?

המון דברים מופלאים כנראה עברו לידנו אבל לא היה לנו את הזמן לעצור, להביט, להקשיב, להרגיש, לשאוב אותם לתוכנו, כי פשוט לא היה לנו זמן.

המון מטלות מונחות על כתפנו ואנחנו כמו עומדים על מדרגות נעות, נדחפים קדימה, מתרחקים בין אם נרצה או לא מכל מה שמאחור.

אין לנו ברירה, בנינו סביבנו המון התחייבויות ומטלות, הגדלנו את צרכינו ואנחנו צריכים לעבוד.

אומרים שגורשנו מגן עדן כעונש על הטעימה מעץ הדעת, וזאת...בניגוד להמלצת הבורא לבחור בחיים. לדעתי לא גורשנו פיזית מגן עדן, אלא גורשנו רוחנית  ממנו -  אנחנו למעשה נמצאים ממש בתוכו והעונש שלנו הוא שאנחנו לא מצליחים ליהנות ממנו, אנחנו עסוקים בתוצר הלוואי של הדעת – במרוץ אחרי הקדמה, אחרי האגו, התחרותיות, הפוזה וכמובן כדי לאכול בזיעת אפנו.

סגנון החיים עליהם המליץ הבורא, מטשטשים ומתרחקים מאיתנו.

האם זוהי גזרה שנקבעה לנו מעצם היותנו בני אדם וחווה? אולי לא?! אולי המבחן של אדם וחווה הוא מבחן של כל אדם וכל חווה, שהם למעשה אנחנו.

כנראה שלכל אחד מאיתנו יש עדין את זכות הבחירה, אך במקביל הוא ממשיך לשלוח לנו את הנחש או מי מדמותו כדי לפתות אותנו לנגוס מעץ הדעת (האגו, הבלוף, המותגים, הכסף)  בו בזמן שהחיים פרוסים במלוא הדרם, טבעם ופשטותם לפנינו. 

לא פשוט לנצח נחש, הוא ערום, מפתה ובא עד אלנו עם תפוח עץ הדעת.
ברגע שאנו נוגסים ממנו אנחנו מתרחקים צעד נוסף מהחיים כלומר מגן העדן, שהוא אורגזמה של רגשות , היכולת ליהנות מעוצמת הטוב והיופי שניתנו לנו.

לא הכרתי גיבור שכבש את יצרו אך הכרתי גם הכרתי אנשים שהצליחו להגניב מפעם לפעם ביס מעץ החיים וחשו ולו לרגעים ספורים את החיים בגן העדן עליהם קיבלנו המלצה אלוהית.

עץ החיים הוא הרוחניות שלנו, אנחנו צרכים ללמוד להתחבר אליה לפעמים ולראות את כל הפלא מסביבנו.

הכנר הטוב בעולם ניגן למרגלות רגלי העוברים ושבים את מיטב היצירות...אבל האנשים העסוקים לא הקשיבו.

הנעימות האלו מתנגנות בצורה כזו או אחרת ע"י כל מה שסובב אותנו.

עצרו שנייה, הקשיבו, הרימו את הראש מהסמרטפון וגלו את העולם המופלא, המרגש, האין סופי שלפנינו.

תנו ביס מהחיים ותחושו ברגעי התעלות... ולו רגעיים. 

=

באהבה אייל

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]