המשפט האחרון בתפילת עמידה הוא -   "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל" . וכשאומרים משפט זה - צועדים לאחור.

המשמעות היא שכדי לעשות שלום, צריך לדעת לסגת לאחור. 

מה אם כל אחד מאיתנו היה יודע להפנים מסר פשוט זה, מה אם מטבענו היינו שוחרי שלום....הרי האווירה שאנו חיים בה היום היא התבצרות בעמדותינו.

בכל שיחה בין חברים, במשפחה, בעבודה, אנו נוהגים לקדש משפט שסתם זרקנו לאוויר ולהילחם עליו כאילו היה סלע קיומנו. נושאים של מה בכך הופכים למלחמת גוג ומגוג בין בני זוג, בין חברים ועוד.

למה?

כך כי אנחנו חייבים להיות הצודקים, כי אנו משום מה, רואים בשינוי עמדה כחולשה, כהפסד במלחמה.
שפת האם שלנו הופכת להיות שפת ה"צעקות" וההתדברות נעשית ע"י הרמת קול.

היכולת להקשיב, לנסות ללמוד ולהפרות את עצמנו מדעותיהם של אחרים זוהי תכונה אצילה, שיש בה הרבה מן החוכמה. היכולת לסגת לאחור, היא תכונה השמורה לאנשים עוצמתיים בלבד, לאנשים בעלי ביטחון בעצמם.

מי שצועק... משדר מצוקה, לחץ, יציאה משווי משקל, מי שממתין בסבלנות תוך כדי שתיקה, משמע יש לו בטחון בקלפים החזקים שהוא מחזיק ביד.

כמו שחקן פוקר מעולה,  הוא מביט בפראיירים סביבו שבהבעותיהם חושפים את כל מה שיש להם ביד ולאחר שלמד אותם היטב, הוא מחליט כיצד ואייך לשחק חכם.

כך גם בשיחה - מי שמדבר ומדבר ומדבר, מעביר לאחרים את כל מה שיש לו ולא נשאר לו שום דבר ייחודי לעצמו, מי שמקשיב ומקשיב, יש לו את כל הידע  שהוא רוכש ברגעים אלו מהאחר ובנוסף גם את הידע שיש לו. עכשיו מי יותר חזק ועשיר בידע? זה שדיבר ודיבר, או זה שהקשיב והקשיב?

הסיכוי לשכנע אדם שמתנגד לך בחריפות, קטן מהסיכוי שיפגע בו ברק פתאומי בחודש אוגוסט.
השגיאה שכולם עושים מול מתנגדים היא  לפתוח בעימות הכולל הסברים, הוכחות, התנצלויות, שליפת מסמכים המוכיחים כך או אחרת, פרוטוקולים ישנים, ספר מחזור, ותעודת לידה....

התוצאה תמיד תהיה אותה תוצאה - המתנגד לא יהפוך לידיד. גם אם הטיעונים יהיו מבריקים, גם אם טענות המתנגד יופרכו בעליל, וגם אם יוכח שחור על גבי לבן שהצדק איתך – עדיין – המתנגד יישאר איתן בדעתו. אולי הוא יבין שהפסיד בוויכוח, אך יהיה נחוש לנצח במלחמה הכוללת.

התת-מודע מקטלג כל אדם שרבת איתו – כיריב, ולכן ראוי שתמנע ממריבות, ומכל דו-שיח הכולל הרמת קול, התנצחויות, התנצלויות, הסברים, והוכחות, אחיזת ידו של הפרטנר לוויכוח – (שיטה פרימיטיבית להשתיק אדם ולהשתלט על רשות הדיבור).

המלצתי היא לעשות כמו בתפילת "עושה שלום במרומיו...", לקחת צעדים קטנים לאחור, ללחוץ את ידו ולומר -"אני מכבד את דעתך, אך דעתי שונה משלך, אם תרצה לשמוע אותה, אשמח לשבת איתך בנועם וכך נוכל להפרות זה את זה". אמור משפט זה והמשך לדרכך.

שמרו על השלווה הפנימית, כי שלווה זו היא בסופו של דבר כל מה שאנו מבקשים בחיים וכל השאר הם אמצעי למטרה זו.