אם נדקדק בפסוקים, נראה שהתורה מקדימה את חזרת הקרקעות לפני השתחררות מהעבדות, וקשה, הלא מה יותר נוח וטוב לאדם ומשמח חזרת הרכוש או חזרת החרות? ודאי שחזרת החרות הוא הדבר החשוב והגדול ביותר, אם כן מדוע התורה מקדימה את חזרת הרכוש לפני החרות?.

 אלא יסוד גדול ביותר למדנו כאן, התורה מספרת לנו על איוב אשר סבל ייסורי נפש וייסורי הגוף קשים ביותר, ובכל צרותיו ובעיותיו נשארו והיו איתו שלושה חברים. ועם כל זאת שהיה איוב איש מכובד וחשוב מצאנו שרק שלושה חברים היו לו. אך כאשר נגמרו צרותיו ובעיותיו של איוב נאמר בתורה "ויבואו אליו כל אחיו ואחיותיו וכל יודעיו לפנים ויאכלו עמו לחם בביתו".

וקשה הרי היו לו רק שלושה ריעים חברים, והיכן היו כל אחיו ואחיותיו וחבריו בשעת צערו? אלא יסוד למדנו כאן שבשעה שרע לאדם אין לו חברים ורעים אך כאשר הכל מסתדר לאדם וטוב לו פתאום מוצא האדם את כל החברים והרעים שלא מצא אותם בשעת הצרות והבעיות.

וזה מה שהתורה רומזת ואומרת לנו כאשר האדם מאבד את אדמתו, את רכושו גם ידידיו ורעיו פורשים ממנו אך כאשר "ושבתם איש אל אחוזתו" מיד "ואיש אל משפחתו", כולם חוזרים ונהיים כמשפחה אחת וכולם מתאספים סביב האדם.

 וזה מה שאומר דוד המלך בתהילים: "וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות", כאשר העני נהיה עשיר ועולה לגדולה פתאום הוא מוצא שיש לו משפחה גדולה מאוד וישם כצאן משפחות.

וזה מה שאומר שלמה המלך "אח לצרה יולד", כאשר יש לאדם צרה האדם לא מוצא שום אחד עמו ואז צריך אח לצרה יולד, שיולד לו אח חדש לצרה שיש לו.

 אך כאשר יש אהבה אמיתית ודבקות לשם שמים העזרה והמסירות אשר מוצאים אצל אחים יקרים ואצל נשמות קדושות היא עזרה שאין לשער ואין לתאר. ועל עזרה ומסירות נפש כזו נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

 ידע האדם כמה שהדרך ארוכה היא מסתיימת ברגע אחד ומתי שמסתיימת הדרך הקשה הימים הקשים נשכחים כלא היו, ועל זה מבקשת כנסת ישראל מהקב"ה "שמחנו כימות עניתנו".

האור המאיר גדול הוא והולך ומתקרב ושמחת עולם תהיה עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו.