רגע הצפירה תפס אותי בהליכה ברחוב …המכוניות נעמדות, העולם כאילו עוצר מלכת,  שקט…אם לא ציוצי הציפורים היה נראה כאילו מדובר בתמונה חיה, או שעשינו PUSE בוידאו.

יש לנו דקות נדירות לחשוב, להיזכר, להתייחד, להתמודד ולעשות חשבון נפש.

כשאני שומע את הצפירה אני לא מרכין ראש. למרות שבבית הספר נטעו בנו, הילדים, את ההבנה שבהישמע הצפירה, צריך להרכין את הראש ולהביט על הרצפה, וכך בעצם השתרש אצלנו המנהג להרכין ראש ולהביט אל הרצפה כשקול הצפירה מבתר את האיברים הפנימיים.
אני לא מרכין ראש ואני לא מביט אל האדמה. אני גם לא עוצם עיניים. אני מביט עם ראש מורם, מביט ישר, בגאווה, גאווה על שאני חלק מהמדינה הזאת שנעצרה לפתע כדי לתת כבוד לקורבנותיה, למדינה שזוכרת את שורשיה, למדינה שיודעת להתלכד כאחד. לדוגמה... ברגעים עצומים כאלו...

הבוקר, כאשר תפסה אותי הצפירה באמצע הרחוב וכאשר עמדתי דום, הצלחתי לקלוט עם הזוית של העין, בלי להזיז את הראש, את תמונת הרחוב, המכוניות שעצרו, האנשים שנעמדו, זהו באמת אחד מאוסף רב של אותם רגעים בהם אתה מרגיש כחלק מגוף גדול, כחלק ממדינה יהודית קטנה שעושה רעש גדול.  באותו הרגע אתה מפנים עד כמה אתה חלק בלתי נפרד מאותו גוף, הכיצד היחד הופכים לאחד והאחד הוא תמונה מרהיבה שלא ניתנת לעצירה.

איפה עוד בעולם תמצא מדינה שלמה שבבת אחת כל העם עוצר מלכת למשך דקה, על מנת לזכור קורבנות מלפני עשורים???  איפה עוד תמצא מדינה שהופכת בן רגע אחד כאחד?! לא תמצא!

זאת גאוותי  ואליה אני נושא מבטי לפנים ולא מרכין ראש. עיניי יביטו בהערצה ומוחי יחקוק שוב ושוב רגע עוצמתי זה!

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]