יום שני, משחק כדורסל של נבחרת ישראל. אני מול הטלוויזיה.
המיקום: בית החולים קפלן, אי אפשר לעשן. השעה: 21:30, הקונדיטוריה סגורה. ניגשתי למכונות הממתקים, לבדוק עם מי מהן אני יכול לבלות את שעת המשחק המותח... יש! מצאתי - צ'יפס. בא לי צ'יפס כתחליף לפיצוחים שאינם בנמצא ולסיגריה האסורה בתוך בית החולים.
הכנסתי את ידי לכיס ושלפתי שטר של מאה שקל. נעמדתי ליד המכונה תוך ניסיון להבין מה אני יכול לקבל ממנה תמורתם...כלום! המכונה רוצה רק עודף. טוב, מה עושים עכשיו? המשחק עומד להתחיל ואני נעול על צ'יפס. הסתובבתי בין האחיות לבין החולים במקום, עם השטר של המאה שקל ביד, מבקש מהזרים - " סליחה, אולי יש לך עודף?". ככל שהתקשיתי לגייס את העודף המיוחל, כך הייתי מוכן לשלם מחיר מופקע עבור הצ'יפס, שהיה כלוא במכונה, ממתין לי שאגאל אותו מהתא הקטן.
שיעור מספר 1 - יש מצבים ש5 שקלים שווים יותר ממאה שקלים.
 
האשפוז של בתי לא היה מתוכנן. באנו לבדיקה ואמרו לנו להישאר שם ולכן לא הייתי מאורגן. הבטרייה של הטלפון הנייד עומדת להסתיים ואני בלי המטען שלי. זה מה שחסר לי עכשיו, להיתקע עד למחרת מתישהו, בלי טלפון חי. הטלפון לא הפסיק לצלצל ואני לא מפסיק להתעלם, מתפלל שהצלצולים לא יגמרו לי את הבטרייה. כל שנייה שווה זהב - כל עוד הבטרייה תחזיק מעמד, משמעותו עוד שניות של קשר עם העולם.
מישהו אמר לי שאם אני אדבר ב SMS, זה לא יגמור לי את הבטרייה. המישהו הזה טעה והטעה. הנורה האדומה נדלקה.
פני שהטלפון שבק חיים, ניסיתי כאבוד בלב ים, לשלוח הודעות של הרגע האחרון - "חבר'ה להתראות... אני נעלם..." .פלופ! הטלפון נדם.
טלפון ציבורי זה משהו שכבר לא קיים. גם אם היה קיים, למי יש עודף?
ביגוני, רציתי לצאת אל החצר לעשן סיגריה.
אבל...כשלא הולך, אז כלום לא הולך. אם לא הבנתם גיליתי  שלא היה לי מצת.
שעור מספר 2 - גם במקום שכל כולו קידמה, צריך ללמוד להיות רובינזון קרוזו.
 
למזלי אני אשדודי. מטבעם של האשדודים הוא לפגוש אשדודים בכול מקום. "סליחה אתה לא אייל בן שמחון?" שאלה אותי לפתע גברת שעברה במקום. "כן!" עניתי בשמחה והנה...
יש אשדודית, אין בושה, יש עודף! הצ'יפס הגיע סוף-סוף לזרועותיי.
 כמה דקות עוברות: "אהלן אייל" קרא קול מתוך חדר של אחד החולים כשעברתי בפרוזדור. "אהלן פיני" עניתי "אולי יש לך מטען של מוטורולה?" שאלתי (כמובן לאחר מספר משפטי נימוס) מטען לטלפון מהסוג שלי לא היה לו, אבל גרוזיני הוא כן. תוך מספר דקות הושאל לי מטען המתאים בדיוק לטלפון הדומם שלי. מיד עשיתי החייאה בת כ-20 דקות לנייד שלי וחזרתי לחיים.
שעור מספר 3 – מי צריך כישורים של רובינזון קרוזו כשאתה אשדודי אורגינל.
 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]