מבחינתי זה שיא השיאים לשאיפה חלוצית-ציונית עליה צריך ויכול לחלום מי שעלה למדינת ישראל ונלחם בשיניו לעצב את דמותה החברתית, לתקן בה עיוותים, להפוך אותה להיות מוסרית יותר לבניה.

עלינו כל בני המשפחה לירושלים, אל משכן נשיא המדינה בכדי להשתתף בטקס, שם חיכה לנו כבוד נשיא המדינה לשם הענקת הפרס לאבי.
כל דקה הייתה מרגשת מהשנייה, מהכניסה אל הגן, לתחושת הממלכתיות בתוך המשכן שאירח את מנהיגי העולם וגדולי האומה, לרגע שהנשיא נכנס וכולנו נעמדנו על רגלנו לכבודו ו... השיא, כשהנשיא נשא את דבריו: "אני שמח שזכיתי להיות זה שמעניק לך את הפרס, מי כמוני יודע שאין ראוי ממך לקבל אותו... אפילו הפרס יתקשה לשקף את תרומתך האדירה למדינת ישראל...". הדמעות זלגו מעיניו של אבי וכמובן פרצו מעיניהם של בני המשפחה. הנשיא חיבק והוסיף: "יש עוד פרס שלא קיבלת והייתי שמח להעניק לך אותו, וזהו פרס החבר המצטיין".

 ברגעים כאלו עוברים לנגד עיני שנים רבות של מלחמות אין סופיות, יומיומיות של אבי כנגד הממסד במדינת ישראל, הכיצד הוא עומד מול ראשי ממשלות ושרים ומנגנונים אטומים  ונוזף בהם על הפקרת האזרחים החלשים במדינה.

אבל שלא כבמחאות החברתיות של היום, הוא לא הסתפק בלנזוף, אלא הקים מנגנונים חוץ ממסדיים, דרכם הוא חילק למעלה מעשרת אלפים מלגות משמעותיות לסטודנטים מעוטי יכולת, באמצעות ארגון שהקים והסטודנטים שטיפח, הוא שיקם אסירים, סייע לאלפי משפחות, שינה מדיניות חברתית... כשהממסד שיכן זקנים בתנאים מחפירים, הוא, במקום להתלונן, הפשיל שרוולים והקים ויזם בית אבות לתפארת - בית האבות באשדוד. כן, דווקא באשדוד, העיר אליה הוא נשלח ע"י בן גוריון כדי להקים עיר ואם בישראל כשהיו בה כמה פחונים בלבד וכל השאר – חול וחול.

לימים, בכל מקום שהסתובבתי בישראל, פגשתי בפרופסורים, באנשי עסקים בכירים, במנהלי תאגידי ענק, במאות אנשים שאמרו לי שוב ושוב בעיניים בורקות: "אתה הבן של שאול בן שמחון? אתה יודע שרק בזכותו הצלחתי ללמוד באוניברסיטה....". וכך פגשתי עוד ועוד אזרחים ישראלים במהלך חיי שאמרו הכיצד בזכות אבי השתנו חייהם מקצה לקצה, הכיצד רק בזכותו מפעל אלתא הוקם באשדוד ושאם לא הוא... הנמל לא היה באשדוד ועוד ועוד.
מחמאות ויראת כבוד הוא קיבל בכל באלפי הזדמנויות שונות, אבל תמיד התווסף להם המילה – אבל... וחבל – איזה פספוס זה היה שהוא לא הפך להיות סגן ראש ממשלה או מינימום שר בכיר.
האבל הזה התבטל מבחינתי השבוע עת הוא קיבל לגיטימציה טהורה, אות היסטורית  חקוקה לדורי דורות כיקיר של ישראל היפה.
וזה כבר מעמד מחייב לנכדים ולנינים, לתושבי אשדוד ולדורות הבאים, אות שמתווה דרך שעליהם ללכת בה, מסר שהמדינה היא מעל הכול, שהמדינה חשובה מאיכות החיים הזמנית שלנו ושעליהם להמשיך ולהלחם למען עיצוב דמותה המוסרי, גם אם יש להלחם בממסד אטום, גם אם הם יצטרכו לשלם מחיר אישי יקר.
המסלול הוא ארוך ומפותל אבל אין שני לתחושת הסיפוק האדירה שבמלחמתך השפעת על דמותה של המדינה.

היום אנחנו נמצאים בתקופה של מחאות חברתיות מאוד חשובות כששאלה גדולה מרחפת – האם הם יחזיקו מעמד?!
המחאות העכשוויות הינן צודקות כמו המחאות של אז וכל אחד מאיתנו יכול להשפיע בהן, מי יותר ומי פחות.
גם אם ברגע נתון זה אתם לא מרגישים את השפעתכם, הרי ביום מן הימים תבינו שהייתם חלק מההיסטוריה. כל פעולה אקטיבית שתעשו... תהפוך אתכם לחלק אינטגראלי ממנה. זאת זכות גדולה ואין תחושה שתשווה לכך...

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]