העיר אשדוד עיצבה אותנו, את כל אחד מאיתנו, היא מייצגת את מה שאנחנו ואנחנו מייצגים את מה שהיא.

זאת עיר שבניה בד"כ שרופים עליה וגאים במה שהיא.
נכון, לעיתים אנחנו מבקרים את עצמנו בחומרה אבל דואגים לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים.
כלפי חוץ אנחנו רק מפארים את שמה ואת דמותה ורק בתוך תוכנו, אנחנו מקטרים ללא הפסקה.

אשדוד היא פסיפס של מדינת ישראל. היא למעשה הדגם המייצג של כלל המדינה המתפרשת מאילת ועד קריית שמונה.
אנחנו לא תל אביבים קלאסיים -  למרות הקרבה הגיאוגרפית והרצון להתחקות אחרי העיר הגדולה, יש בנו מתל אביב כמו מדימונה, מירושלים כמו מנתניה. יש בנו את החום האנושי המיוחד לנו בשילוב הפוזה הצפונית.
אנחנו העיר החמישית בגודלה בארץ, אבל עדיין חושבים כמו שכונה ואם אנחנו פוגשים באשדודי בעיר אחרת, מיד נופלים איש על זרועות רעיהו כאילו היינו בני משפחה.
אשדודים לאשדודים זה כמו חברי סיירת מטכ"ל – אשדודי לשעבר שהתקדם בעולם העסקים וכו' בעיר הגדולה, לעולם יפרגן לאשדודים שיבקשו להתקבל לעבודה. הם גם יעדיפו לעשות עסקים ביניהם ולהתרפק זה על זה בזכות המנטאליות הייחודית הטבועה בהם.
לאשדוד הקטנה היה עד לפני כ20 שנה אופי ייחודי שהתבסס והושפע בעיקר מהרוב המזרחי. מאחרי שנות ה90 ועד לאחרונה, היא המציאה את עצמה מחדש – כאשר צעירי העולים מברית המועצות למדו להתנשק ולהסתחבק. הצברים למדו את התרבות המזרח אירופאית ומתוך בתי הספר, התיכוניים ומקומות העבודה, התחלנו להתערבב. ולאחר כל שנות החיכוכים והבדיחות, נולד הזן החדש של האשדודים הפטריוטים שהוא הדור של עכשיו.
דניאל, האחיין שלי, אשר נולד לאם אוקראינית ולאב צבר ממוצא מרוקאי...ידע שהוא פרי הפסיפס של העיר המיוחדת מאוד בה הוא נולד. בין הדג המבושל אצל הסבתא האחת לבין הדג המלוח אצל הסבתא האחרת...הוא יעצב לעצמו את התפריט של האשדודי החדש.
אשדוד בשבילי זה חוף הים, זה המטקות, זה ה "אהלן אחי", הנשיקות על הלחי, ה"אמריקנו", הרכב שחונה על בית הקפה, זה ההתערבבות, זה להגיע למשחק של מ.ס אשדוד נגד הפועל באר שבע במוצ"ש הקרוב, זה להיתקע היכן שהוא ולחפש אשדודי, זה חברות בדם, משפחה, שורשים זאת התחושה של שייכות אמיתית.
אשדודי  ממוצע, בטוח שהוא מכיר את כל העיר ושכל העיר מדברת על מה שהוא אמר או שמע ויותר מכך – כשהוא אומר משהו...הוא למעשה מדבר בשם כולם.
אשדודי מעורבב בטוח שהוא בעל הבית של העיר וסחטיין על העיר שיש לה כל כך הרבה בעלי בית.
לתושב חולון, ראשל"צ, רעננה וכו', אין את תחושת השייכות הזאת כמו שיש לנו, ולדעתי הרווח כולו שלנו.
מצד אחד אנחנו שייכים לעיר גדולה ונהנים מזכויות אלו (עם מקצה שיפורים שהיינו שמחים שכבר ייבנו בה...) ומצד שני, יש לנו את השורשים והאחווה כשל תושבי דימונה.
אנחנו חלק ממרכז הארץ וחצי שעה מכל מקום, אבל מצד שני...אנחנו מתנהלים כעם בפני עצמו כמו  העם השוכן בבאר שבע.
ולעיר שלנו שחוגגת היום 55 שנה נאמר – שזכינו להיות בניה, זכינו לעצב את דמותה וזכינו שהיא עצבה את דמותנו.

בשמי ובשם כל תושבי העיר (בכל זאת אני אשדודי מעורבב) אני מוסר לה בזאת את אהבתנו הגדולה.
אנחנו מאחלים לך שתהיי בריאה (עם בית חולים), תלמידה מצטיינת (עם האוניברסיטה), עם מעריצים שיבואו לבקר מרחבי העולם, שתהיי עוד יותר יפה ממה שאת ואוהבת כמו בדיוק כפי שאת.
מזל טוב עיר אהובה מבנייך הנאמנים.