המקום הזה מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים – למאושפזים במחלקה היו פעם חלומות אחרים, יותר גדולים או יותר קטנים.

היום? לו רק הם היו יכולים ליהנות מנס קפה חם, מעוגייה, מלנשום לתוכם אויר צלול, מטיול בחיק הטבע עם אהוביהם... לו רק היה מתאפשר להם לבצע באופן טבעי רק אחד מאלו...הרי שהם היו המאושרים באדם.

כשאתה מגיע למקומות מסוג אלו, אתה לומד להעריך את הדברים הקטנים שזכית להם במתנה.

אתה מבין שצריך מעט מאוד דברים כדי להיות מאושר.

פתאום אתה קולט שאנו רודפים אחרי הבל הבלים ושוכחים ליהנות ממה שיש לנו בידיים, כל כך הרבה דברים שיש בעולם, אנשים שמתפללים אליהם. בבית החולים ניתן למצוא לא מעט מתנדבים מקסימים, מי שבלטו בנוכחותם, היו חסידי ברסלב.

החבר'ה האלו מסתובבים עם גיטרות, שרים ורוקדים ללא הפסקה. הם מסתובבים בין החולים במחלקות השונות כאשר החיוך לא מש מפניהם ולו לשנייה.

הם צוו להיות שמחים אז.. הם שמחים ומשמחים.

נזכרתי שבעבר הם נכנסו לחדר בו בתי הייתה מאושפזת, היינו בסה"כ שלושה אנשים – בתי, אשתי ואני ולפתע הם נתנו לנו הופעה כאילו הם היו באמפי של קיסריה.

שאלתי אותם למה הם כל כך מבסוטים מהחיים והם ענו כי הרבי ציווה. "ומה קורה כאשר לפעמים קורה שנדפק המצב רוח...בכל זאת זה לא בשליטה?" והם ענו לי שגם מהבאסה אפשר להוציא את הסבבה והחלו שוב לשיר לקפוץ ולרקוד עד שהצליחו להדביק אותנו בשמחה.

וואללה...החבר'ה האלו שמחים על אמת – כמו שנאמר (או שלא) – בלתי עציבים!

ביקור מסוג זה מעורר למחשבות:
במידה ואנחנו בריאים בגופנו ובנפשנו, ההחלטות המהותיות של החיים הם אך ורק בידנו – רק אנחנו יכולים להחליט אם להיות עצובים או שמחים! נכון שניתן למצוא אין ספור סיבות מוצדקות יותר או פחות כדי להיות שמחים או להפך...

אבל עדיין כל אלו הן רק ואך ורק סיבות חיצוניות.

ההחלטה, הבחירה כיצד לנהוג...היא בידנו! את הפקודה רק אנחנו נותנים למוח! קיבלנו בשורה משמחת?  אנו נותנים פקודה למוח להיות שמחים עד לפקודה האחרת (ולהפך).

למעשה, זוהי לא הבשורה שמשמחת אותנו, אלא הפקודה האוטומטית לסיטואציה שאנו נתקלים בה.

לרוב המוח כבר מתוכנת להגיב אוטומטית למצבים שונים, אבל בידנו נמצאת השליטה המלאה! אנחנו מנסים לכבוש עולמות, לשבור שיאים, להגשים חלומות, לנצח, לממש פנטזיות רחוקות ועוד ועוד כדי לחוות לרגע את תחושת האושר. מסתבר שלא צריך ללכת כל כך רחוק. צריך לעצום עיניים ולהחליט שאנחנו מאושרים ולו בגלל שאנחנו בריאים.

אנחנו מאושרים כי הבוקר מקסים, כי האוויר נפלא, כי הציפור מצייצת מקסים, כי האנשים חמודים (למה אתם אומרים שהם לא חמודים? זאת רק שאלה איך שמסתכלים). כשאנחנו לא אוהבים או כועסים על מישהו...אנו מוצאים בו דפקטים בכל תנועה.

כשאנו באופוריה של אהבה...אנו רואים בנאהב רק את כל הדברים הנפלאים ומתמוגגים מכל תנועה או מילה.

החיים שלנו יהיו לעולם הבבואה של כיצד נסתכל בהם.

כדי להיות שמח על מלא...צריך בסה"כ להחליף את המשקפיים ולהביט בעולם בצורה אחרת.

בבתי החולים מאושפזים רבים שחולמים להחליף אותנו ולו  מהסיבה שאנו מסוגלים לקרוא שורות אלו בניחותא. ההבדל בנינו לבנם ברגע זה הוא, שהם למדו להעריך את מה שיש לנו, ואנו טרם למדנו... אז למה לחכות?

אל תחכו שיהיה טוב, כי טוב עכשיו! (מי שקפצו לו בראש עכשיו מחשבות על כל מה שלא טוב...שימחק את המחשבות ויפנים את כל הדברים היפים והטובים שאופפים אותו בכל שניה ורגע).

השבוע הלכתי לבקר בבית החולים אדם שזמנו נקצב.

הגעתי לחנייה של בית החולים שם הופיע שלט: 15 ₪ לשעה הראשונה ועל כל 15 דקות נוספות – 5 ₪. זה נראה לי לא כל כך אסטתי שמתמחרים ביקור חולים בדקות – המונה דופק בזמן שאתה סועד חולה... אבל מיד אמרתי לעצמי:" טוב, זה מה שיעצבן אותי עכשיו???"... יופי שיש לי איפה לחנות, איזה מזל שיש לי אפשרות לשלם, אני שמח שיש לי איך ולאן לחזור, תודה לאלוהים שאפשר לי לעשות מעשה טוב ו...תודה לכם שהקשבתם.