אך מה יעשו הם שבויים בידו.
עמדו ותלשו את בהונות אצבעותיהם בשיניהם ושוב כאשר אמר להם נבוכדנצר לשיר לו את השירים של בית המקדש, הראו לו שבהונות ידיהם קטועים ואמרו לו: איך נשיר?, אין לנו אצבעות לשיר!.
כעס נבוכדנצר והרג בהם רבים. ובאותה שעה נשבע הקב"ה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". 
אך הגמרא ביבמות פ"ו אומרת: כשעלו בני ישראל לבנות את בית המקדש השני, באו איתם לויים אשר נשארו בחיים וביקשו לשיר את שיר ה' בבית שני אחרי הגלות המרה ולא קיבלו אותם, משום שהיו מחוסרים אצבע.
וקשה, הרי האצבע החסרה נכרתה על ידי מסירות נפש גדולה וסיכון חיים גדול, מדוע נענשו עונש כזה חמור שלא יזכו לשיר בבית שני?.
אלא פה עלינו ללמוד יסוד גדול, עם כל הצרות והסכנות חיים וכל אשר עברו, היו צריכים להשאר באמונה ובטחון ולא להתיאש ולקטוע את בהונות ידיהם ועל זה נענשו שלא זכו לשיר בבית שני. 
והנה פלא גדול ולימוד מוסר גדול, האדם צריך ליהיות איתן וחזק באמונתו אף שכל הדברים הנראים לעין נראים נגדו, לא יפול ברוחו בשום אופן ולא לחשוב לעשות קצורי דרך כדוגמת קטיעת הבהונות להציל או להנצל, להשאר איתן וחזק ועם ביטחון גדול בהקב"ה. ובדרך זו יובן, הגמרא במסכת שבת אומרת: שרוח הקודש שורה על האדם רק מתוך שמחה ומי שבעצב לא זוכה לרוח הקודש.
הנה ספר איכה, ירמיה הנביא אמרו ונקשה, הרי ספר איכה הוא דבר של צער גדול וכאב גדול ואיך אפשר ברוח הקודש להתנבאות את ספר איכה, הרי זה דבר של עצב גדול מאוד?. 
אלא, כאשר האדם מבין את עומק דרכי ה', מבין שאין בעולם דברים רקים אשר קורים וכל אשר קורה לאדם, דברים גדולים טמונים עמוק בתוך דבר ה' ואף אם רואה זמנים קשים, אחרי החושך בא אור גדול מאוד וכמה שהחושך גדול, האור לאחר מכן גדול יותר.
אם כן, עם כל הצער שבחורבן, ירמיהו הנביא ראה וידע שעמוק בפנים דברים גדולים יקרו לעם ישראל ולכן גם אם לא רואים כעת את הטוב ודאי "שמשפטי ה' אמת" ורק כאשר מחברים את הכל אז מבינים ש"צדקו יחדיו" הכל יחד מובן.  וירמיהו נהג כפי שנהג דוד המלך כאשר בנו אבשלום ביקש להורגו ובמקום לאמר קינה לדוד, דוד אומר: "מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו", דוד ידע שגם עם כל החרפה והצער הגדול שבנו מנסה להורגו, טמון דבר גדול ומאמין בהקב"ה ואומר: מזמור לדוד.
וכך ירמיהו אף עם כל הצער רוח הקודש הייתה בו ואמר את הנבואה בדברי איכה. ונראה ביום קשה זה לקחת מוסר לעצמנו, גם אם רואים חורבן שאין גדול ממנו כחורבן בית המקדש, לדעת לראות את הדברים בצורה הנכונה והאמיתית, לדעת להשאר עם האמונה והביטחון חזק בבורא עולם. וידוע הגמרא המספרת על רבי עקיבא אשר הלך יחד עם רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שהיו עולים לירושלים, כשהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם וכשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא צוחק, אמרו לו: מפני מה אתה צוחק?, אמרו לו: מפני מה אתם בוכים?, אמרו לו: מקום אשר נאמר עליו הזר הקרב יומת ושועלים הולכים בו ולא נבכה?!.
אמר להם: לכן אני צוחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", והרי אוריה היה בבית מקדש ראשון וזכריה בבית מקדש שני, רבי עקיבא מחזק ואומר שהאמונה צריכה ליהיות חזקה מאוד ובסוף תבא הישועה. 
כך אנו צריכים ביום זה לאסוף את כל הצרות אשר עומדים מול עינינו ולהתחזק באמונה חזקה בבורא עולם ולהתחזק בציפיה לישועה ולגאולה בקרוב ממש. יהי רצון שדברים אלו יהיו לעילוי נשמת הסבתא הצדקת, אשר יום זה הוא יום פטירתה, נפשה הייתה נפש זכה וברה, עלתה השמימה בגיל "מה" שנים, נהגנו מיום ששובה ישראל קמה, ח"י שנים, שפותחים את הצום בסעודה ודברי תורה לעילוי נשמתה.
"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".  נזכה לגאולה שלמה ולבינין בית המקדש במהרה בימינו.