כל חודשי ההריון עברו על בני הזוג בתפילה, בתקוה ובתחינה שיוולד להם זרע קודש, ירא ה', בריא ושלם וכו'.
והנה מגיע הלידה, הבעל לקח את אשתו לבית החולים ובשמחה גדולה מחכה ומצפה לראות את שאהבה נפשו, הבן אשר חננו ה'.
והנה יוצא הרופא בפנים חמורות ואומר לבעל: הלידה הסתבכה מאוד וניהיה סכנה גדולה, אפשר להציל או את האשה שהיא תחיה והבן ימות, או את הבן, שהבן יחיה והאשה תמות.
ביקש הבעל מן הרופא להכנס רגע לאשתו ובאימה וחרדה וצער סיפר לאשתו את דברי הרופא, בדמעות ענתה ואמרה האשה, שכל חייה ביקשה לזכות בבן זכר והנה ה' זיכה אותה ומבקשת לתת את חייה והעיקר שבנה יחיה. 
וכך עשו, נפטרה האשה ובן נולד למשפחה, האבא גידלו במסירות גדולה מאוד וכל חייו, פטירת אמו הייתה לנגד עינו, יום השנה של אמו הוא יום הולדתו וכך 13 שנים.
ביום הבר מצוה עמד האבא ובקש מבנו: הנה אמך נתנה את חייה עליך, כעת יש זמן שאתה יכול להחזיר לה את כל אשר עשתה למענך, תעמוד ותאמר עליה קדיש לעילוי נשמתה.
עמד הבן ובקרירות גדולה קרא את הקדיש מן הסידור, הצטער האב צער גדול מאוד, האמא שנתנה את חייה על הבן כך אומרים קדיש לעילוי נשמתה?!, בלי מסירות, בלי דבקות?!. 
עמד האב ואמר לבנו: בני, אתה יודע מה אימך עשתה למענך, מדוע כך אתה מתנהג?, ענה הבן ואמר: מה אני אעשה אני אפילו לא מכיר את אמי, איך אני אבכה ואיך אני אצטער על דבר אשר אני לא מכיר ולא הכרתי.
המגיד משל זאת אלינו, הקב"ה רצה להכחיד את עם ישראל מרוב עוונותיהם אשר רבו, אך ברחמים על עם ישראל הקב"ה הקריב את ביתו, את בית המקדש וריחם עלינו שלא ניכחד, מגיע יום השנה, יום החורבן, כאותו אמא שבנה ביום הבר מצוה שלו בקשו ממנו לאמר קדיש, כך אנו בקרירות מתענים מצטערים וזה חורבן גדול ביותר, זה מראה על מידות לא הגונות ולא טובות.
עם ישראל צריך לדעת שהחורבן הציל את חיינו ועצם קיומנו כעם וכאשר מגיעים הימים האלו ואנו מקיימים את מחוייבותינו בקרירות, בלי דבקות, בלי צער עמוק מהלב, דבר זה חמור וקשה ביותר.
צריכים להכנס ליום תשעה באב בכאב גדול ביותר ולהבין ולדעת "שדור שלא נבנה בית המקדש בימיו כדור שנחרב בו בית המקדש".
המדרשים אומרים שהקב"ה ביקש מן המלאכים שלא ינחמו אותו ויתנו לו להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש, הקב"ה מתאבל, הקב"ה בוכה על החורבן ואנו הגענו לקרירות כזו, שאיבדנו את הרגש של הצער על חורבן בית המקדש.
זוכרים אנו בהיותנו בבית סבותינו הקדושים לבית פינטו ואבוחצירא איך היה תשעה באב, הבית חשוך, כל מילה הייתה נמדדת, העצבות הייתה מורגשת באויר, אפילו הדיבור היה בלחש וכל עינין היה אסור לדבר עליו, רק להתבונן ולהצטער על חורבן הבית ועל הגלות המרה הנמשכת.
באחד השנים, זוכרים אנו, קנינו סט של משניות חדשים והבאנו אותם לבית של מו"ר זקננו רבנו מאיר זצוק"ל, הסבא הקדוש הרים קולו ואמר: אל תפתח את הספרים, תצניע אותם עד מחר, אל תיגע בהם.
כל שמחה אסורה רק ההתבוננות והצער על אורך הגלות, על הימים אשר עוברים, ההרגל אשר התרגלנו לגלות והגלות ניהיתה כהרגל וזה האסון הגדול אשר קרה לעם ישראל, אסון בתוך אסון, אסון הגלות ואסון ההרגל לגלות.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כך אומרים בכל עת וזמן של שמחה, אך דברים אלו צריכים ליהיות עמוק בליבנו ולא בפה בלבד אלא לחיות את זה בכל עת וזמן.
על החתם סופר מסופר, שאחד מן התלמידים החשובים שלו רבי משה המבורגר זצוק"ל, הסתכל בערב תשעה באב בחור המנעול של החתם סופר  ומצא שהחתם סופר מחזיק כוס בידו ובוכה בכי תמרורים על חורבן בית המקדש, עד אשר ממלא כוס שלם של דמעות וכשסיים למלאות את הכוס, בסעודה מפסקת היה שותה את הכוס של הדמעות.
אחרי שנים, גם רבי משה המבורגר זצוק"ל בליל תשעה באב, ניסה למלאות כוס כרבו בדמעות, הצליח חצי כוס למלאות ולשתות. 
כך צריך ליהיות הכאב על חורבן הבית, רבי יהושע בן לוי אמר: מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה הבית.
הנה אצל מלכינו אין שמחה ואנו איבדנו הכל. ואף בימים המסויימים האלו ודאי שנתעמק ונבין את עומקם ואת הקטרוג, אשר יכול חס ושלום לצמוח מחוסר התנהגות נכונה ביום הזה.
ומשתדלים אנו בכל יום בכל ימות השנה ובעיקר בזמנים שיש בהם כעין שמחה לחזור על דברי הגמרא במסכת ברכות ג': אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה, אליהו הנביא זכור לטוב שמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי, לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי ומורי ואמר לי: מה קול שמעת בחורבה זו?, אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנאמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתם לבין אומות העולם, אמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך.
והנה גמרא זו תמוה, מה ההדגשה שרבי יוסי נכנס לחורבה ורק שם שמע?, וכי בתפילה במקום אחר בביתו או בבית מדרש לא שמע גם את הבת קול הזאת?, ועוד מה ההדגשה על חורבה?, אלא אפשר לבאר ולאמר: להרגיש ולהבין צער עמוק אי אפשר במקום עושר ונחת להרגיש, כשרוצים להרגיש כאב צריך לרדת למקום אמיתי בכדי להרגיש, לשבת בארמון ובארמון לשמוע בת קול זה קשה מאוד, לכן שלמה מלך אומר:
"טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה" כי בבית האבל יורדים למציאות ולאמת.
ולכן רבי יוסי שמע את הבת קול רק בחורבה ואף אנו, להבין את הצער ואת הכאב, צריכים לבנות את האוירה של הכאב והחורבן, לא לאכול בשר בימים אלו, לא לשמוע שירה, לא להסתפר וכן כל ההלכות הנוגעות לזמן  ט' באב ואז נבנה חורבה ובתוך החורבה הזאת, רק אז אפשר לשמוע ולהבין העומק של הצער של חורבן בית המקדש. ואפשר להבין את מה שהמדרש מספר ואומר: לאחר החורבן אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו האוייבים בו. הלכו הקב"ה והמלאכים וירמיה הנביא, כשהגיעו לבית המקדש הכל היה חרב, אמר הקב"ה: בודאי זה ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר:
אויה לי על ביתי, בני היכן אתם אהובי, היכן אתם, מה אעשה לכם, התרתי בכם ולא חזרתם בתשובה.
אמר הקב"ה לירמיהו הנביא אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחיד ועשה לו חופה ומת בתוך החופה ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?.
לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקברותיהם שהם יודעים לבכות. הכאב בשנה זאת צריך ליהיות גדול מאוד, ההתדרדרות גדולה מאוד וכל מי שמבין יודע שעם ישראל והעולם עומד בפני מדרון גדול מאוד ועמוק ותהום גדול פעורה תחת רגלי העולם כולו, כל אחד באופן פרטי והכלל באופן כללי, חייבים להכניס בליבנו הירהורי תשובה ולהשתדל לשנות את דרכנו את מעשנו, מה שהיה לא יהיה יותר, העולם אשר הכרנו משתנה מיום ליום ומרגע לרגע ומי שלא יהיה ערני להבין זאת ימצא עצמו בחורבן איום ונורא. 
אנו בזמן שהקב"ה יביא דבר אחרי דבר, בעיה אחרי בעיה, עד אשר נתעורר ונשיב ליבנו לאבינו שבשמים, לפעמים יהיה דבר ברעש גדול, לפעמים בקול קטן, אך עם צריבה וכאב בלב. 
מחוייבים אנו להכנס לחורבה של כל אחד ואחד ולשמוע את הצעקה של הקב"ה על חורבן ביתו ושמימות היכלו ולהשתדל לבנות את ירושלים על ידי מעשים טובים בגדר בונה ירולשים, כל מצוה ומעשה טוב שמים אנו אבן בירושלים אבן בבית מקדשנו. ולעורר ליבנו לאבינו שבשמים.
נשתדל לקבל את האבל של תשעה באב כמו שהקב"ה מצפה מבניו ונשתדל ביום זה כל יהודי לחזק את חברו שיצום ולהסביר את עומק וחומרת הצום והאבל של ט' באב ועל ידי זה נקרב את הגאולה ונמתק את הדינים והרחמים יבואו וירדו על הכלל ועל הפרט בקרוב ממש.