באותם רגעים עדיין לא הבנתי שמדובר במשפחה חד הורית כשהאם, ראש המשפחה, מאושפזת בבית החולים, הילדים לבד ללא שקל בכיסם וכי הם לא אכלו ארוחה מסודרת מזה זמן רב.
הם חיו ימים שלמים על אורז ותה. אם רק הוא היה מצטט באוזני את שאמר לו הילד בן השמונה:
" לא אכלתי כל היום..." בוודאי הייתי עושה פניית פרסה ולעזאזל הכל!
למזלי הרב, היו אשדודים רבים שלא נפקדו מהעיר וקראו את המילים הללו ואחרות באתר והם החליטו לעשות מעשה. תושבים רבים בקשו לעזור: הם הביאו עימם אוכל, כסף וכל טוב.
היו שקראו שהמקרר בבית מקולקל, אז הם הביאו מקרר חדש. היו שלא הייתה להם יכולת כלכלית לעזור, אז הם באו להעניק מגופם תוך שהם מרימים את המקרר החדש לדירה הישנה ומפנים מהבית את המקרר המקולקל.
היו שנתנו כסף לילדים כדי שיוכלו לבקר את אימם בבית החולים, לאחר שימים רבים הם לא בקרו אותה כי לא הייתה להם פרוטה לנסיעה.
כן, זאת אשדוד שלי, אלו האנשים שאני אוהב!
אבל גם ברגע של התעלות חושים אנו חייבים לשאול את עצמנו איך זה שמעבר לכביש שלנו, ברחוב אחר (לא באפריקה הרחוקה) חיה לה משפחה חסרת אונים, חיים ילדים רעבים, ילדה מחוננת נפלטת ממערכת החינוך והאם שוכבת בבית החולים לבדה כי אין הילדים יכולים לממן את הנסיעה לקפלן..???
איפה לעזאזל המדינה??????? איפה העירייה??????? איפה אנחנו???
הרי כל אחד מאיתנו היה מוציא מפיו אוכל כדי לתת לילדים! כל אחד מאיתנו היה מוותר על בילוי תרבותי או אחר כדי שהילדים יוכלו לבלות עם אימם בבית החולים ומאוחר יותר באווירת שבת נעימה. כל אחד מאיתנו היה נותן את הלב למענם ולא חוסך דמעה מעצמו כדי לעצור את שטף הדמעות של המשפחה....
הרבה, הרבה מיליונים נשפכים למעננו כדי לרצות אותנו במופעי רחוב של אייל גולן ואחרים, במופעי תרבות ודובדבנים רבים. ואנחנו בסבבה כזה, עושים טובה שאנחנו באים. מבסוטים אבל לא מתרגשים...
לעומת זאת... מי מאיתנו לא היה מתרגש עד דמעות אם היינו לוקחים את המיליונים האלו ורבים אחרים, כדי להפוך את המשפחה הזאת ורבות אחרות לסיפור סינדרלה...היינו מלבישים את הילדים בבגדים יפים, קונים להם מחשב, ממלאים את הבית בכל טוב, שולחים את הילדים לחוגים איכותיים ואת הגדולה (המחוננת שפרשה מלימודי תיכון) ללימודים אקדמאיים.
היינו מצמידים להם סטודנט, בתמורה למלגה, אשר ילווה אותם צמוד והיינו עוקבים בדריכות אחר המשפחה, חסרת הסיכוי, הכיצד היא הופכת למשפחה נורמטיבית, הכיצד היא משקמת את עצמה, הכיצד היא מקבלת את המגיעה לה!
למה היום היא לא מקבלת?
כי יש שמקבלים הרבה יותר מכפי שהם צריכים ויש המקבלים הרבה פחות מאשר הם זקוקים.
המשאבים שלנו לא מחולקים נכון ובטח לא על פי דין צדק ומוסר.
אבל במקום לקטר על פוליטיקאים מעוותים, בואו נפשיל שרוולים כדי להעניק חיוך למי שזקוק לכך, וכדי להפוך את הייאוש לתקווה, נכון, לא נוכל להציל ו/או לשנות העולם, אבל נוכל לבחור במישהו הזקוק לנו ולהכיר לו את הטוב שבעולם.
מהו הטוב שבעולם?
לפעמים הטוב שבעולם היא סלסלת ממתקים מאירת עיניים. הטוב שבעולם יכול להיות לימודי נגינה, בעזרתם יוכל הילד לשוט למחוזות רחוקים, אל הגשמתו העצמית.
הטוב שבעולם יכול להיווצר מתחושת האכפתיות שנעניק, מתשומת לב, מהידיעה שלמישהו אכפת.
כל הטוב שבעולם יכול לאפוף אותם ולו מהידיעה שהם לו סוג ב', שהם שווים ומגיע להם כמו כולם.
אי שם יש אנשים שזקוקים לנו ולנו יש את היכולת להרוות את צימאונם ולהיענות לתפילתם.
מלאכים לא יורדים מהשמיים לעשות ניסים, בשביל זה הם בראו אותנו בצלמם ובדמותם.
לפעמים אנחנו לובשים את גלימת השטן ופוגעים שבמזיד או שלא באחרים.
אבל לפעמים אתה, את ואני הם, הם המלאכים והעולם תלוי ועומד על יכולת ההכרה שלנו בכך.
ההרגשה הנפלאה שלנו ברגע שיצרנו את הטוב, היא רק העדות שהגשמנו את יעודנו ככאלה.
תפילותיהם של הילדים ותפילתה של האישה, הגיעו אל האלוהים ואת זעקתם הוא חשף ברגע זה בפנינו:
אי שם, מעבר לרחוב, יש מישהו שזקוק לתשומת הלב שלנו, למשהו שקיבלנו בעודף ואצלו זה בחסר (לכל אחד מאיתנו יש את העודף ואת החסר הייחודי לו).
בואו נמלא את ייעודנו ונעניק את העודף לחסר ואז אולי נקבל את החסר שלנו מהעודף של מישהו אחר.
גם אם לא, הרי שנמלא את עצמנו בתחושה שאין שני לה - תחושת הייעוד וההגשמה העצמית.
רגעים של התעלות, הרגעים בהם אנו מתחברים למעלה.
אי שם מעבר לרחוב שלנו, נפער חלל. מי שיקום כדי למלא טיפה ממנו...יזכה בניצוץ האלוהי.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]