בקטנותנו שמענו משל שיש בו הרבה לימוד, ביום חם מאוד ישבו יושבי הבית בעלטה גדולה, נכנסו כולם לישון, היה ציפור מדבר וכן כלב אמתני ומסוכן, הציפור היה משוחרר ובא בשקט לאוזנו של הכלב וצעק בשמו וברח, הכלב קם בבהלה, הסתכל וראה שאין אף אחד אשר קורא את שמו, חזר לישון.
שוב חזר הציפור ובמהירות, צעק את שמו באוזנו וברח, הכלב התעורר בכעס גדול, הסתכל לכל צד וידע והבין שאין שום אדם ושום דבר בבית ומשהו עושה עימו מעשה קונדס.
עשה עצמו יושן וכששב שוב הציפור, הספיק לצעוק ולאמר:
הבעיה שלי שלא ידעתי את הגבול אף פעם.
כך חיי האדם, לכל דבר בחיים יש טעם טוב, אך יש גבול שמסתיים וברגע אחד הטוב הגדול נהפך לרע גדול ולכעס ולמחלוקת ושנאה גדולה.
גם הכלב, בפעם הראשונה היה יכול לשמוח במעשה הקונדס של הציפור ואולי בפעם השניה היה כעס בלבד, אך בפעם השלישית שם עבר הגבול של הכעס, שאת זה כבר לא היה אפשר לתקן.
וכך קורה במשפחות רבות בין בעל ואשה וכן בין שותפים וכן חברים, כשעוברים את הגבול הדברים משתנים לגמרי ונהיים עולם אחר.
וידע האדם בכל תחום ועניין בחיים, לדעת את הגבול ולשמור על הגבול הזה בחכמה גדולה.
בכל זמן שאנו חושבים על העומק שצריך האדם להזהר לשמור על הגבול, לא לעבור אותו, נזכרים אנו:
לפני עשרים שנים היינו מקפידים להתפלל כל תפילת מעריב בבית חיינו, בכותל המערבי, כך במשך יותר משנתיים, ברוב הימים.
ובכניסה לכותל היה אדם עם בגדים פשוטים מאוד, אוסף צדקות והיה ממש נראה מסכן וסיפר לנו החברותא שלנו שאדם זה היה שם דבר בכותל, אם מביאים לו שטר של מאה או שטר גדול ומטבע של עשרה שקלים, לוקח הוא את העשרה שקלים וכך כולם יודעים בכותל הולכים אליו ומראים מאה ועשרה והוא לוקח את העשרה.
לאחר יותר משנה שכך ראינו כמה פעמים, אמרנו לחברותא שלנו: קשה לנו להאמין שכך אדם, שנים על גבי שנים, נשאר בדעתו לקחת את המטבע הקטן ולא השטר.
באחד הימים התעכבנו בכותל ובסוף עמדנו לידו ואמרנו לו:
שנה ביותר אנו רואים אותך כמעט בכל יום ותמיד סביבך אנשים ובאים ובודקים את ההגדה והסיפור המסופר עליך, שאת המטבע הקטן תיקח ותשאיר את השטר.
שאלנו אותו:
כמה שנים אתם מסתובבים פה ואוספים כסף, ענה:
עשרים שנים, אמרנו לו: עשרים שנה אינך יודע מה השטר הגדול אשר משתלם לך יותר לקחת?
ענה ואמר לנו, כשחיוך גדול על פניו:
ודאי שאני יודע מה השטר הגדול, אני אוסף שבע מאות שקלים או אלף שקלים ביום מן המטבעות, אם אני אקח שטר גדול, זה השטר האחרון שלי בחיים, מן המטבעות באים שטרות, אך כשאני אבין כלפי חוץ מה זה שטר, אותו שטר יהיה סוף פרנסתי.
הנה האדם הזה שמר עשרים שנה לא לחרוג בפעם אחת את הגבול, שהוא הגבול להובילו לתחילת סוף פרנסתו. 
בכל פעם שאנו נזכרים וחושבים על מעשה הזה, לומדים אנו מוסר גדול מכמה כיוונים על החיים המורכבים ועל העולם המורכב אשר בו אנו חיים, לכל אדם ולכל דבר יש את נקודת השבר, שצריך לשמור על הדבר המסויים לא לעבור בעניינים וכן בין אנשים.
גם לאברהם אבינו, שהיה מגייר אנשים ומקרבם להקב"ה וזה היה כל חייהם של אברהם ושרה, היה קו שבר עם לוט, שלאחר שלוט עבר את הקו הזה, עם כל המסירות של אברהם לקרב אנשים, עמד ואמר בתוקף גדול:
הפרד נא מעלי ולא עזר שום עינין לשנות את ההחלטה הזאת. וכן שרה לוקחת את בנו של אברהם, ישמעאל, לאחר שחצה את הגבול ומגרשת אותו למדבר למצב הקשה ביותר בלי רחמים, משום שחצה את הגבול. וכך לאורך כל הדורות, דוד המלך מבקש משלמה שיהרוג את שמעי בן גרא, משום שחצה את הגבול. ולכל עניין של גבול שצריך למצוא אותו ולשמור עליו משני הצדדים לא להזדרז לפני הגבול ולא ללחוץ עד הגבול.
ואחד מן היסודות של הגבול באופן כללי שלימדו אותנו רבותנו, "כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר לרחמנים", כשאדם רואה מעשה אכזריות, צריך לדעת שהאכזר חצה את הגבול וכל רגע שתיתן לאכזר להמשיך ידרדר עוד ויזיק עוד.
וכן כפיות טובה, כשאדם רואה אדם עם כפיות טובה אמיתית אף זה גבול. 
אך צריך להזהר מאוד שלא אתה תקבע ותדון על פי האינטרסים שלך מה זה אכזריות ומה זה כפיות טובה.
דברים אלו רואים אותם לאורך זמן וצריך לראות הרכב של כמה דברים יחד ורק אז אפשר לדעת את הדברים.
נחזק את עצמנו, ביום זה נכנסים לי"ז בתמוז, זמן שצריך בו התבוננות גדולה ומיום זה שמירה יתירה עד לאחר תשעה באב. ה' יזכנו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו באהבת אחים ובשמחה לכלל עם ישראל וחזרה בתשובה שלמה.