עמדתי ליד בני, אור. בעוד דקות אחדות יקראו לו לעלות לאוטובוס בדרך אל הלא נודע, בעוד דקות אחדות הוא יתחיל לעבור את ההכשרה להגן בגופו על המשפחה, על החברים, על עם ישראל.
הצטופפנו כול המשפחה מחובקים כמקשה אחת. הפרפרים בבטן החלו לתת את אותתם.... פתאום קלטתי שהבן שלי עדין לא מבין לאן הוא הולך, שאישתי חושבת שהוא נוסע לפנימייה והבנות מרגישות שהן מלוות אותו לטיול שנתי של הכיתה.
לא! הבן שלי הולך להתכונן למלחמה! הוא הולך לקרוע את התחת במלוא מובן המילה, הוא הולך למעבר חד מהמיטה החמה בחדרו הממוזג - לאוהלים בוציים עם עוד עשרות חיילים, מחופשיות מוחלטת- למשמעת ברזל, מהבעת דעה חופשית -ל"כן המפקד".
18 שעות ביממה הוא ירוץ בקור ובחמסין, יזחל, יטפס, ישא מסעות, ירד לשכיבות שמיכה, יוכשר להתגבר על כאב ולהפנים ש.."קשה שזה לא נורא".
הבן שלי שרק כאתמול לימדתי אותו לשחק כדורסל, יילמד עכשיו להיות מומחה לנשק במטרה להרוג!
באירופה וברוב העולם זה לא ניתפס, אבל כאן זה לא אירופה ואירופה גם לא מחכה לנו. בארצנו הקטנטונת אנחנו נאלצים להכשיר את בנינו למלחמה.
-
כשהייתי ילד קטן אימא שלי אמרה לי:" עד שתגיע לגיל 18 כבר יהיה שלום ולא תצטרך להתגייס לצבא".
היום אני מגייס את בני והשלום נראה רחוק יותר מילדותי.
100 מיליון עויינים, סובבים אותנו, מחכים שרק נגלה טיפת חולשה... אנחנו צריכים להיות הרבה יותר חזקים מחזקים, הרבה יותר ערניים, יותר טובים וחכמים, יותר מאומנים יותר מתוחכמים, יותר מגובשים ופטריוטיים מהם כדי שנוכל להמשיך ולחיות תחת זהות עצמית במדינה, כדי שהם יבינו שקיום מדינת ישראל זו עובדה חזקה ולכן עדיף לנו כמו להם לעשות שלום.
תמיד הבנתי זאת ולכן שלחתי את עצמי למערכה. לשלוח את ילדי לשם... זה כבר מעורר בי רגשות שלא הכרתי בעבר, זה פתאום מרגיש לי לא טבעי שהבן יגן עלי... אני צריך להגן עליו! ראבק הוא ילד!
בזמן שאני כותב שורות אלו- גשם זלעפות בחוץ, הרוחות משתוללות. אני שולח אס אם אס לילד: " אורי מה קורה?" והוא עונה שהגשם חודר את האוהל והם, בצפון הרחוק, קופאים מקור. בא לי פתאום להניע את האוטו ולנסוע לשם, להשגיח, בלי שהוא יראה, לשמור עליו בלי שהוא ידע.
אני יודע שברגעים אלו ממש הוא נמצא בהלם הראשוני של המעבר החד מהאזרחות לצבא, מצפוני מעיק עלי שאולי לא הכנתי אותו מספיק לרגעים אלו.
כול טלפון וכול קריאה להודעה - מקפיצה אותי מהכיסא, אולי הוא התפנה לשנייה כדי לדווח לי מה נשמע... זו הרגשה שלא הכרתי- התנהגות של אימא פולניה. אני מחליט לאסוף את עצמי ולהפסיק להתנהג כמו אבא חננה- בכול זאת אני צבר טיפוסי. אני מתנחם שברגע שהוא יעבור את המשבר הראשוני, הוא ייקח איתו משהו לחיים, טעם של משמעות, כוח של התחשלות. הוא לפתע ישתווה בחשיבותו לחלוצים שהקימו את מדינת ישראל, ללוחמים ששחררו אותה, למקימיה, למייבשי הביצות, לסבא שלו שנלחם במלחמת השחרור ולאבא שלו שטעם את לבנון.
הוא, אם יצליח לעבור את המשבר הראשוני, ייקח עימו סיפורים לנכדים, כושר התמודדות עם משברים,ראש מורם, עוצמה נפשית, מלכות אולימפית של מנצחים ושורדים.
-
בן! אני לא מבקש ומעולם לא ביקשתי שתהיה לוחם. רק דבר קטן לי אליך - כול מה שאתה עושה, תעשה אותו הכי טוב! אל תוותר לעצמך, תלמד להתגבר על משברים ולהסתגל לכול מציאות, אל תברח מהתמודדות, כי כול החיים הם התמודדות אחת גדולה. מי שבורח מההתמודדות הראשונה סביר להניח שיפרוש גם בשנייה, לכן כל פרק שתתחיל בחיים, סיים אותו כמנצח! עצם הסיום הוא ניצחון.
הכרתי אנשים שהתחרטו שהם פרשו באמצע, הכרתי אנשים שהתחרטו שהם הפסידו או נכשלו... מעולם לא פגשתי בחרטת מנצחים.
אנחנו,המשפחה, תמיד נהיה שם בשבילך- בניצחונות ובהפסדים, אבל זו לא חוכמה, החוכמה שאתה תהיה שם בשביל עצמך.
שמור על עצמך, ילד.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]