אז זהו שכנראה נהייתי פוץ בתקופה האחרונה. רציני מידי? שוכח להשתטות קצת לפעמים?
מה קורה לי? מה קורה לנו? ממתי התחלנו לקחת את החיים בכזאת רצינות תהומית?
נראה כי אני באמת צריך להשתחרר, לצחוק ממה שמעצבן, לקחת חפיף דברים, לא לדפוק חשבון מידי...
חבל על כל יום שעובר בלי צחוק, בלי רגש. החיים כרובוט הם לא חיים.
בתקופה האחרונה אני מבלה זמן רב מידי על המחשב, מעביר ואוגר נתונים, מפתח ומפתח וממשיך לפתח ואף פעם אין לזה סוף! כל מה שאעשה, תמיד יהיה עוד מה לעשות.
-
הים והטבע הפכו לאפליקציה יבשה מני רבות, המוזיקה המתנגנת ברכב הפכה לגורם המפריע לשיחות הטלפון והזמן הפנוי מנוצל למילוי חללי אינפורמציה.
השיחות עם החברים עוברים לתכתובת ברמת עומק של קצרנית בבית המשפט לתעבורה.

אל האירועים אני הולך כדי לצאת מידי חובה וכי לא נעים... ואת השהות בהם אני מנצל לטובת "סמול טוק" סביב השולחן עם מכרים שלא פגשתי מזמן.
-
לשמוח? מה הקשר בין שמחה לבין אירוע? וואלה נותק הקשר...
-
למה אני לא רוקד?
כי המוזיקה לא חודרת לי לנשמה, לשרירים ולעצמות וכן היא לא מניעה אותי באופן טבעי.
למה היא לא חודרת?
כי אני אטום אליה, כי אני לא פותח את סוגר ליבי עבורה, כי אני בוחן את המעגל האנושי ולא משחרר עצמי לדעת.

עד לא מזמן לא היינו צריכים סיבה לשמוח, היינו צוחקים כי העולם מצחיק, היינו משתטים כי לא הייתה סיבה להיות רציניים. היום זה להפך - אנחנו רציניים כי אין סיבה להשתטות.

היום אנחנו משעבדים את ההווה שלנו לטובת העתיד.
ביום אביב אנו טרודים בלהתבסס למען "יום גשום"...
וכך חיים באביב בעולם אפרורי שעם הזמן מתקבע כנורמטיבי וכדרך חיים.

זכרו - כל מה שכייף הוא חופשי ובחינם:
הצחוק, השירה, הסקס, האהבה, הנתינה, הריקוד, הטבע הפתוח, השיחה, הבדיחה ועוד ועוד, רק צריך לקטוף. אבל לא, אנחנו משעבדים אותם לטובת השופינג והיום הגשום שלא יבוא.

אנו צריכים שתמיד יהיה לנו ממה להתלהב ולא חשוב ממה. ההתלהבות היא דבר מקסים, אבל משום מה קרקענו אותה!
אנו מסתכלים על חסידי ברסלב המתלהבים כמו על מי שנטרפה דעתם ובכלל להתלהב זה כבר לא סטייל ומזמן יצא מהאופנה.
-
בתאי המוח האפרוריים שלי יושב משפט:
תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל
תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף
תאהב כאילו מעולם לא נפגעת
 -
חייבים להתעמק במסרים שמאחורי המילים, להפנים אותם ולהפוך אותם לדרך חיים.

האם זה אומר שמחר בבוקר תראו אותי רוקד עם חוטיני על סוכת המציל?
לא נראה לי.... אבל בהחלט אפשר להתחיל לנסות ולהשיל מעצמנו את קורי העכביש.
כל יום להשיל עוד קליפה ועוד קליפה הכולאת את הספונטאניות, את הפתיחות, את הרגש ואת טעם החיים.
זהו תהליך שאנחנו צריכים לעבור כדי לחזור לתקופה שבה לא היה לנו שכל ולא דאגות.
-
אפילו אלוהים המליץ לאדם וחווה לבחור בעץ החיים ולא בעץ הדעת. ביום שהם בחרו בדעת (שכל) הם סולקו מגן העדן ובעצם...ויתרו על החיים.

ביום שנשיל מעל עצמנו את קליפת המעטה שעוטפת אותנו ... משב רוח רענן יפעם בנו, קול הצחוק יפרוץ מתוכנו, אל עיננו יחזור הברק, תאוות החיים תשקוק ונחיה כבגן העדן כאילו אין מחר.