השבוע קיבל את פרס ישראל, אלי אללוף, מנכ"ל קרן רש"י. זוהי קרן שכל תכליתה הוא מתן הזדמנויות לילדים בפריפריה החברתית של ישראל.
לרגל קבלת הפרס אבא שלי ערך לכבודו ערב בביתו עם המנהיגים החברתיים של מדינת ישראל.
מדובר במנהיגים כיום ולשעבר, בממוצע גילאים 60 - 70 פלוס, פלוס.
במשך שעות ישבתי והאזנתי לאנשים שכל תכלית חייהם היא הציונות. אנשים שקמו בכל בוקר עם רוח גבית ליום חדש של עשייה למען החברה בישראל, במטרה לתת הזדמנות שווה לילדים בדימונה, ירוחם, קריית שמונה ובכל חור בארץ. מנהיגים יוצאי המוסד, מנהלי בתי יתומים, יו"ר קרנות לחלוקת מלגות לסטודנטים, לוחמים חברתיים נגד הממסד האטום, אנשים שחלמו למען אחרים, למען תהיה לנו חברה יותר צודקת ויותר מוסרית על פי תפיסת עולמם.
בחצר ביתו של אבי יכולתי לנשום לתוכי את הציונות האבסולוטית, ציונות ללא תנאי, לחוש את הנתינה האין סופית של מעיין ששפע מים, והיום הוא הולך ונעלם.
מנהיגים חברתיים אלו היו כנחלי מים טהורים שזרמו למעיין, הם העניקו לו שפע וחיים. ממים אלו שתו ועדיין שותים מאות אלפי צמאים.
הבטתי היטב בלוחמים החברתיים, גופם מסגיר את גילם אבל עיניהם עדין בורקות כילדים קטנים בזמן שהם משוחחים על מדינת ישראל, על מה שעשו בזמנו, על התוצאות בהווה ועל מה שעוד יש לעשות.
מה יהיה ברגע שנחלים אלו יפסיקו להזרים מים אל המעיין?
אני מתאמץ לחשוב היכן קיימים היום בישראל מנהיגים חברתיים בגילאי השלושים והארבעים....ואני לא מוצא. אני מנסה לנתח האם מהדור הבא שייצא מאיתנו ישנם ישראלים צעירים שיינקו את האהבה האבסולוטית למדינת ישראל ובניה? ... האם בסביבתנו יכולים לקום מנהיגים טבעיים כדי להקדיש את חייהם למען דמותה של מדינת ישראל?....ואם הם קיימים בפוטנציאל, האם יש בהם את רוח הקרב שאפיינה את הדינוזאורים האלו? האם יהיה בהם את הכריזמה להלחם בממסד ולנצח, לצאת מתוכו ולחזור אליו עם מאות מיליוני שקלים של תרומות מהעולם ובאמצעותם להכריח אתו לשתף עימם פעולה?
אפשר רק לקנא באנשים האלו על שהם חיו חיים מלאים, חיים שזרמו בתחושה של שליחות, חיים רוויי משמעות וסיפוק, חיים שהיו בהם תסכולים אין סופיים אבל גם רגעי ניצחונות שהיו שווים את הכל. אלו הן תחושות שלא נוכל לקבל משום ביזנס שלא נעשה, משום חופשה, חלומית ככל שתהיה, משום פרס שרק נזכה.
אין דבר נעלה יותר מלזרום בקצב אל יעדים מגוונים כדי להרוות צימאון וחיים למקומות יבשים.
ישנם אנשים נפלאים בישראל, אנו מוצאים אותם מתנדבים בצבא, בעמותות, בפעילויות חברתיות, ישנם שתורמים בגלוי ובסתר...יש אנשים טובים ונפלאים בכל פינה במדינה, אבל אין את האבסולוטיים, כאלו שרוצים ויכולים לשנות סדרי עולם. ישנם אנשים שמצליחים ליצור שינויים ושיפורים אבל אין בנמצא את המהפכניים שבהתמדה הנובעת משליחות פנימית, מסוגלים לחדור אל תוך הסלעים.
יש ויגידו שתקופה זו חלפה ואין צורך במהפכה....אבל איפה...אנחנו ישנים בעמידה!
כשהפערים החברתיים והכלכליים שוברים את שיאי עולם המערבי והופכים אותנו לשני עמים שונים- אלו שיש להם יותר כסף ממה שאי פעם הם יוכלו לבזבז ואלו שאין להם לקיום נורמטיבי. זה מראה שיש פה משהו דפוק!
כשמחירי הדירות בטירוף ומאות אלפי משפחות משועבדות למשכנתא למשך 20 שנה ויותר, זה דבר לא שפוי, כשצעירים אלו ינסו לשחות אל אי של שפיות בים גועש של הוצאות, חלקם יגיעו לאי תשושים לחלוטין, רובם יעסיקו את מיטב שנותיהם היפות במאבק האין סופי להרים את ראשיהם מעל המים ורבים אחרים יטבעו בדרך. זהו לא החלום הציוני.
כשהסיבות להשתעבדות זו, הם הקופונים העצומים שגוזרים על מחירי הדירה - ספסרי הקרקעות, הבנקים והממשלה, זו כבר שחיתות מוסרית. וכשהעם רואה, נושך שפתיים ושותק...זו כבר בעיה של מנהיגות.
אלי אללוף זוכה פרס ישראל, אבי היקר, מנהיגי תנועת עודד ואחרים, נלחמו בממסד שהיה כקליקה סגורה שחילקה לעצמה ולחברים את הכל.
היום במדינת ישראל מתקיימת קליקה בין אנשי הממון לאנשי השלטון ששואבים מכל אחד מאיתנו כל שקל פנוי שחלילה יהיה לו.
הממסד גובה המון מיסים מרוב מה שאנו מייצרים וקונים כדי לחלק אותו בחזרה כראות עניו.
אבל מהי ראות עיניו? החברים לקוקטיילים, לתרומות לפריימריס, לסיגר הטוב, לכנסים הכלכליים וכו'.
המנהיגים החברתיים שבאו לתת כבוד לחבר שיצא מתוכם, הצליחו להביא לכך שלכל ילד וסטודנט בכל נקודה בארץ, תהיה היכולת לרכוש חינוך איכותי, שתהיה לו הזדמנות שווה.
המשימה הבאה של מנהיגות העתיד היא - לגרום לכך שלכל זוג צעיר תהיה הזדמנות לרכוש קורת גג כבחוק חינוך חובה, שכל שכיר שיהיה מוכן לעבוד, יוכל לפרנס את משפחתו בכבוד, שלכל עצמאי ויזם תהיה הזדמנות שווה מול התאגידים הכלכליים ששולטים בהכל.
המשימה הבאה של המנהיגים החברתיים ההולכים והנעלמים צריכה וחייבת להיות - סלילת דרך לערוצי נחל חדשים שיזרמו במלוא העוצמה והטבעיות אל המעיין הגווע ויפיחו בו וממנו חיים.