צילום: אורי קריספין

יולי 2000

גמר יורו 2000 אני ממש לפני שחרור מהצבא, חייל מאושר שרק מחכה לצאת לחופשי. טלוויזיה כבדה ולא גדולה מדי מחוברת בזרוע ברקן אל הקיר. חדר ובו משהו כמו 50 חיילים, כולם משום מה אוהדי צרפת מלבד שניים, עבדכם הנאמן וחברו. מבחינתנו זה נראה טוב, אפילו טוב מאוד. הנבחרת האיטלקית שולטת במשחק מגיעה למצבים ונראה כי ההכרעה  תהיה לטובתנו, יתרון של 1-0 נותן לנו תקווה - הגיע הזמן תואר לנבחרת האזורי. אלא שאז שניות לפני השריקה לסיום תוספת הזמן, בדקה ה 93 שחקני הטריקולור משווים. עשרות חיילים לידי קופצים שרים ומבסוטים. בלב אני מייחל שהנבחרת שלי יחד עם כוכבה הגדול דאז והשחקן האהוב עלי אלסנדרו דל פיירו האגדי, יביאו בכל זאת את התואר לארץ המגף. אלא ש"הנסיך" האיטלקי ראה משחקים טובים יותר, בניגוד לחברו ביובנטוס דויד טרזגה. את הדקה לא אשכח גם 18 שנים מאוחר יותר, הדקה ה 103, טרזגה שולח טיל לרשת של בופון, ומסיים סיפור. אז עוד הייתה נהוגה שיטת שער הזהב - והמשחק הסתיים מיד לאחר אותו שער. חברי ואני ממהרים לברוח מהחדר, כאשר אנו מושא ללעג ולקלס על ידי אותם חיילים. בשקט  אני מסנן קללה עסיסית ומבטיח לעצמי 'הנקמה עוד תגיע'.

יולי 2006  

תאריך הגמר נקבע ל 2 ביולי. הנבחרת שלי - אם לומר את האמת - לא ממש הרשימה לאורך הטורניר, בטח שלא הלהיבה. משחק הגנה מרהיב בראשותו של פאביו קנאברו, שגם זכה בשחקן הטורניר, יכולת מצוינת של בופון בין הקורות, פה ניצחון שם תיקו, לא משהו לספר עליו לנכדים.

מנגד הגיעה צרפת, שחקני הטריקולור במונדיאל מופלא בראשותו של זינדאן זידאן( שהתפטר לאחרונה מאימון ריאל מדריד) הגיעו לגמר לאחר שהרשימו לאורך כל הדרך. זידאן היה במיטבו, החשש היה כבד. נראה שההיסטוריה העגומה מול צרפת חוזרת על עצמה, אבל אז בדקה ה-111,  לאחר שכבש מהנקודה הלבנה בפתיחת המשחק, אותו זידאן מאבד את שלוות נפשו נוגח במרקו מטראצי שגם כבש את השער לזכות איטליה, ועושה את כל הדרך לחדר ההלבשה. פנדלים.

הדופק על 200 , זיעה , לחץ- מי שהיה מביט בי מהצד היה בטוח שאני בדרך להתקף חרדה. כל שניה עוברת כמו נצח. לראות או לא לראות, לא יכול להסתכל אבל חייב. דל פיירו מול בארטז- פנימה 4-2 איטליה... וואו . צרפת קובעת 4-3 . גרוסו מול בארטז , שער וזה שלנו. אין אוויר.

גרוסו יורה פנימה. "הגביע של איטליה"!! זועק מאיר איינשטיין ז"ל, אבל אני כבר לא יכול לשמוע, בטח לא לראות. דמעות בעיניים, המעגל נסגר - הנקמה הושלמה.

יוני 2018

דקות לפני שריקת הפתיחה. הנבחרת שלי לא שם, גם נבחרת ישראל המקורית שלי לא שם וכנראה לא תהיה בקרוב. אבל שלושה ימים שאני מתרגש. לא יכול להסביר, אפילו לא מנסה. את המונדיאל הראשון שלי ב- 1990 אני זוכר היטב, הוא היה מונדיאל גרוע במיוחד- ועדיין ראיתי כמעט את כל המשחקים, בטח בשלבים המכריעים. בעוד שמונה דקות יעלו רוסיה וסעודיה למשחק הראשון וההתרגשות בשיאה. רוסיה וסעודיה?? התרגשות בשיאה?? כבר אמרתי יש דברים שאי אפשר להסביר.

חג שמח

 

 

 

 

 

הכותב הוא שדר הספורט של רFדיו דרום 101.5 ובעל משרד יחסי הציבור "צאיג תקשורת".