אני לא צרכן אומנות מושבע אך מעל המסעדה של אישתי, ללה, שוכן מוזיאון מונארט. עליתי אליו כדי לערוך סיור כדי לגלות את האומנות המודרנית.
הבטתי בכתם הצבע הראשון שנגלה אל עיני. שאלתי את נציג המוזיאון שהתלווה אלי האם הצבעי ברח באמצע צביעת הקיר כי לא שילמו לו? והוא ענה לי במבט חמור סבר: "השתגעת?! זה ציור של עדו בר אל, אמן רדיקלי!". מה אתה אומר? עניתי. מה, מה, מה, למה? המשכתי בסיור, אולי בהמשך הדרך ההארה תבזיק בי:
-
על הקיר הבא התנוסס ציור המראה קווי מכחול מרוחים על דיקט. "זה בטח ציור שהאומן הדגול צייר כשהיה בן שנה!" אמרתי בהתלהבות כמוצא פתרון לחידה המסובכת על הקיר.
"מה פתאום!" התריס המלווה שלי. "הציור הוא משנת 2005.
זהו ציור פוסט מודרני בטבעו".
-
הבטתי שוב ושוב ושוב על מה שנראה לי כקשקוש באמצעות מכחול:
מממממההההה??  (לא הצלחתי לבטא את תדהמתי) בסוף שלפתי בבוטות שכונתית:
"באמא שלך!!!??
"תענה לי בכנות - אם הייתי מראה לך את הציור אצלי בבית והייתי מספר לך שהבת שלי בכיתה א' ציירה אותו, היית מאמין?".
-
המלווה חשב וענה בכנות: "הייתי מאמין".
-
מבלי להתעצל יצאתי לקרוא בספר את הפרשנות על הציור (שתמונתו מתנוססת בעמוד זה) וכך מפרש יונה פישר, האוצר, את הציור (אני מצטט מילה במילה):
"רכיבי הציור המוצג לעינינו הם כרכיבים של שפה – שפה של סימנים, שאינם בהכרח עקבות, שכן לא כולם גלויים לעין, לא כולם גלויים לאבחון, כל שכן לפענוח, לזיהוי, שפה המתרחשת בין מצע שהוא תשתית ופיגום וחפץ מצוי שנגאל משום מקום, לבין מה שהעין קולטת כמריחה כמו אגבית של צב, כמגע כמו אקראי של כתם...."
-
אומנות מודרנית אני לא מבין אבל את הבנת הנקרא בהחלט כן – במילים אחרות אומר לנו יונה פישר: "נכון, הציור שלפניכם נראה כמו קשקוש בלאבוש, אבל מאחורי הקשקוש ישנן משמעויות נסתרות שבן אנוש לא יכול להבין אותן.
 
כשקראתי שורות אלו, לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור 
"בגדי המלך החדשים".
-
למי ששכח או חלילה לא מכיר, , מסופר על מלך שביקש שיתפרו לו את הבגדים הכי יפים ומיוחדים שאפשר ומי שיעשה כן יקבל הרבה מאוד כסף.
באו תופרים והציגו בפני המלך אוויר.
הוא שאל אותם 'מה זה?' הם ענו שאלו בגדים נדירים מאוד, שרק אנשים חכמים מאוד יכולים לראות אותם.
המלך שהתבייש לאמר שהוא לא רואה כלום – פן יחשבו שהוא טיפש, הביע התפעלותו הרבה מהבגדים.
כך עשו גם כל יועציו וכל חצר המלך – כולם החמיאו לבגדים שלא היו קיימים, מהחשש שאם לא יעשו כן, יחשבו שהם טיפשים.
המלך יצא אל הרחוב כדי להתהדר בבגדיו החדשים וכולם מחאו כפיים.
לפתע צץ ילד קטן מתוך הקהל וצעק בתדהמה: "תראו המלך ערום!".
או רק אז נפל לכולם האסימון והם החלו להתפוצץ מצחוק.
-
סיפור האומנות המודרנית הוא לדעתי כסיפור בגדי המלך החדשים – תעשייה של הרבה מאוד כסף, המתגלגלת סביב כל ציור ואומן, מתובלת באגו מנופח, מגולומאניה ויחסי ציבור משומנים.
כולם עובדים על כולם ומרגישים עם זה יופי.
-
איך זה נוצר לדעתי?
האומנים והתעשייה שמאחוריהם הבינו, שלא כל הזמן הם יוכלו להדהים את העולם במשהו שהוא בר מבחן וטעם, אך מצד שני יש עליהם לחץ לספק משהו חדש. האגו ומצוקת היצירתיות הביאה אותם לשפוך לתוך צבע את נפשם המורכבת. ליצור משהו שלא מתיימר להראות שום דבר בר מבחן מקובל.
המסר הוא שמדובר ביצירה הנשגבת מבינתו של האדם הפשוט, ולכן אין כאן עניין של יופי.
מרגע זה - כל מי שלא רוצה להיות פשוט מביע את התפעלותו ממשחקי הצבע.
מכאן לדעתי האישית, נבראה האומנות המודרנית וכל הפוזה שסביבה.
-
בעוונותיי הרבים הסתובבתי במוזיאונים בעולם ואף זכיתי לראות את ציור המונה ליזה. הגאונות של הצייר באה לידי ביטוי בכל נקודה. ההבעה מדהימה, העוצמה מופלאה – זאת לטעמי האומנות במיטבה.
כך הציורים שרק גאון כואן גוך יכול לברוא ואפילו התרשמתי מהציורים המופרעים של פיקסו.
-
כשאדם פתוח לאומנות מביט בהם, הוא אומר לעצמו – נדירים האומנים שיכולים ליצור גירוי  מחשבתי, פרספקטיבה נדירה ויכולת להמחיש את היופי במלוא הדרו.
-
אך באומנות המודרנית, היופי לא משחק תפקיד -
 מוכרים לך במאות אלפי דולרים (כמו שווי הציור המופיע בעמוד זה) משהו שהוא לא אמור להיות יפה בעין בלתי מזוינת, אלא רק מביני עניין דגולים אמורים להתפעל ממנו וכל המרבה להסתבך, הרי זה משובח (אני באווירת פסח).
-
הברנג'ה מוחאת כפיים, הארנקים נשלפים מהכיס ותעשייה שלמה אדירה מתגלגלת סביב הקשקוש.
גם האומן מתגלגל, רק שהוא מתגלגל מצחוק.
-
מביני העניין לא מתבישים לאמר בפה מלא, שלא חשוב איך נראה הציור – חשוב מי צייר אותו...
אם זה כך, הרי מדובר בעובדת אלילים, בסגידה בלתי מסויגת לאדם ולא לאומנות.
-
אנו מתבטלים בפני בשר ודם שישב זמן מה והעביר צבע לאורך לרוחב ולאלכסון מבלי לבקש ליצור יופי אלא מספיק שיאמר לנו שיש כאן משמעות נסתרת שיצאה מנבכי נשמתו הטועה, מתוך דכאונו האפרורי.
-
טפחתי בידי על מבנה אבן שנכח לצידי (צורה גיאומטרית כל שהיא עם זנב), הפסל שיצר אתו, כנראה הכניס בצורה הגיאומטרית זו את נשמתו המורכבת וכך הוא הפך לפסל מודרני....מכאן שהרשתי לעצמי לדבר אל המבנה עם הנשמה ולשאול אותו:
"תגיד, האם לדעתך אני בור חסר גינוני תרבות, נימוס, עומק, פתיחות וטעם טוב?
או שפשוט אני לא פראייר...???"