אודות מעלליה של חברת הגביה של עיריית אשדוד, מילגם, סיפרנו כבר רבות. חובות שלא נדרשו שנים או כאלה ששכבו שנים במגירות העירייה מבלי שאיש הציץ בהם, לפתע קמו לתחיה ואיומי עיקול החלו להישלח לאותם החייבים שכרעם ביום בהיר נדהמו לגלות שיש להם חוב לעיריית אשדוד ושהוא צמח, גדל וטפח למכביר במשך השנים.

כזה הוא סיפורו של ד', תושב אשדוד לשעבר שהתגורר ברחוב קישון בעיר. בסוף  שנת 1998, עוזב ד' את אשדוד, תוך שהוא בטוח שאת כל חובותיו הוא שילם לעירייה. אך מתברר שלא. ד' משאיר אחריו חוב של 415 ₪ על ארנונה, אודותיו הוא מגלה רק לאחר שעיריית אשדוד מעקלת את חשבון הבנק שלו ושל שותפו לעסק ראיית החשבון. החוב צמח במשך השנים וכבר עמד על סך 868.0 ₪. את ההודעה על עיקול חשבון הבנק קיבל ד' מהבנק שלו ושותפו, בכל אותה העת הוא לא ידע על חובו ומכתב על החוב מעולם לא הגיע אליו, כך לטענתו.

ד' ממהר לערב בעניין את עורך דינו, שפונה לעיריית אשדוד שמסירה את העיקול מחשבון הבנק של ד'. בעירייה שולחים לד' מכתב התנצלות על העיקול שהטילו על חשבונו, חתום ע"י מנהל מחלקת הגביה. לאחר מכן ד' משלם רק את הקרן של החוב (415 ₪), ללא הריבית וללא ההצמדה והחוב מסולק. 
אך בכך לא מגיע הסיפור לסיומו- ד' הפגוע מהתנהגות העירייה והעיקול הפרוע על חשבונו, תובע את עיריית אשדוד בבית משפט השלום וטוען שהעיקול הוטל בלא שקיבל קודם לכן הודעה או התראה כלשהי ולפיכך לא היה מקום להטלת העיקול. עוד טוען ד' לעוולות לשון הרע ורשלנות. את סכום התביעה הוא מעמיד על 60,835 ₪, המקסימום שמתיר לו החוק.

בכתב ההגנה טענה העירייה כי העיקול הוטל כדין ולאחר שדרישות נשלחו לד' להסדרת החוב לא נענו. עוד טענה העירייה שד' לא מסר לה עדכון כתובת וכי הוא אשם אם ההודעות או ההתראות לא הגיעו אליו. עוד טענה העירייה שהיא כתבה מכתב התנצלות לד' וחולקת על הנזקים שד' טוען שנגרמו לו.

השופט יחזקאל קינר, סגן נשיאת בית משפט השלום בראשל"צ, שדן בתביעה זו מציין בפסק דינו את ההליכים שעל העירייה לנקוט בכדי לאתר את החייב. השופט קינר מציין כי הדרישה בכתב הינה דרישה מקדמית ומהותית על מנת שהחייב יידע כי עומדים להינקט נגדו הליכים לגביית החוב. עוד מציין השופט קינר שעל העירייה, בטרם תטיל עיקול על חשבונו של החייב ו/או תעקל מיטלטלין, עליה לשלוח לחייב הודעת דרישה בדואר רשום.

לדברי השופט קינר: " על העירייה לבחון ולבדוק (בין בעצמה ובין אם באמצעות מי מטעמה) ולעשות כל מאמץ סביר לברור הכתובות בטרם נקיטת הליכי גביה מנהליים, שיכולים להיות דרסטיים ופוגעניים". השופט קינר אף מציין שרצוי שהדרישה תישלח בדואר רשום, דבר שיכול להקל על העירייה לדעת אם המסירה בוצעה או לאו.

בשאלה אם הכתובת שמסר ד' לעירייה ככתובת מגוריו היא מספיקה, מציין השופט קינר: "סבורני כי משניתן היום באופן פשוט לברר את כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין של כל אדם, יש לדרוש מהעירייה לברר מהי אותה כתובת רשומה  ולשלוח גם לאותה כתובת את הדרישה לפי הפקודה, בנוסף לכתובת שנמסרה לעירייה, ורצוי כאמור שהדבר יעשה בדואר רשום". לדברי השופט קינר, על כל אדם חלה החובה החוקית לעדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין של משרד הפנים. "חובה מוגברת קיימת על העירייה מקום בו משלוח הדרישה נעשה זמן רב לאחר היווצרות החוב. או אז גדלים הסיכויים כי הכתובת המצויה במרשמי העירייה, איננה אקטואלית עוד". 

בפסק הדין מציין השופט קינר את העובדה שהעירייה שלחה התראות לפני עיקול בגין החוב שנוצר ב-98' לראשונה בשנת 2006, כשמונה שנים לאחר היווצרות החוב. לטענת נציג העירייה, התראות אלה נשלחו לכתובת שהייתה מצויה בידי העירייה באותה העת. בחקירתו הנגדית מסר נציג העירייה טענה נוספת שלא הוזכרה בתצהירו. לטענתו, הכתובת אליה נשלחו ההתראות הייתה הכתובת המעודכנת במשרד הפנים. לטענת נציג העירייה, הדבר נראה במסך 2313 הקיים בחברת מילגם. נציג העירייה העריך שנשלחו התראות נוספות, אך לא יכול היה לספק תיעוד שיתמוך בטענתו זו.

השופט קינר פוסל את ההתראות שנשלחו מטעם העירייה לחייב כיוון שהן נעשו שלא על פי התקנות הקבועות בחוק. את ההודעה הראשונה של העירייה לחייב, פוסל השופט בטענה שהעירייה הייתה מודעת לכך שהחייב אינו מתגורר בכתובת זו. את ההודעה השנייה שטענה העירייה ששלחה לחייב, פוסל השופט ממספר טעמים: העירייה לא הגישה עותק של ההתראה שנשלחה ולכן לא ניתן לקבוע מה נשלח. עוד מציין השופט שלמרות שנציג העירייה ציין שבמסך של חברת מילגם מופיעה כתובתו של החייב כפי שהופיעה במרשם האוכלוסין, לא הוזמנו נציגי מילגם להעיד ולא הגישו את המסך כראיה.

השופט קינר: " הנטל מוטל על העירייה להוכיח כי שלחה את ההודעה לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין, ובכך לא עמדה". בנוסף הוכיח ד' בבית המשפט שההודעה השניה שנשלחה אליו, הוחזרה לעיריית אשדוד מספר ימים לפני הטלת העיקול בטענה שהנמען אינו ידוע בכתובת זו. השופט קינר מציין שלמרות שהעירייה ידעה שהחייב לא קיבל התראה, הם לא היססו והטילו עיקול על חשבונו של ד'.

לדעת השופט, על עיריית אשדוד היה לעשות מאמץ לאיתור החייב, במיוחד נוכח העובדה שחלף זמן רב מאז נוצר החוב, זאת בטרם תפעיל הליכים מנהלים "דרקוניים" כנגד החייב שעלולים לגרום לנזק כבד. "העירייה לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה וכי התרשלה בהליכים שקדמו להטלת העיקול המינהלי על חשבון הבנק של התובע", מציין השופט קינר.

גם באשר לתביעת לשון הרע מציין השופט שאכן משלוח הודעת עיקול לחשבון הבנק של ד', יש בה משום לשון הרע, שכן היא מציגה את התובע כמי שאיננו פורע את חובותיו, ויש בכך כדי לבזותו או לפגוע במשלח ידו, במיוחד כאשר מדובר ברואה חשבון.

בסופו של פסק הדין קובע השופט שעל עיריית אשדוד לפצות את ד' בגין לשון הרע בסך של 7,500 ₪. כמו כן תישא עיריית אשדוד בהוצאות המשפט וכן תשלם לד' שכ"ט עורך דין על סך של 2,000 ₪ ובתוספת מע"מ.

והשאלה הגדולה: מי יישא בעלויות ההרפתקה המיותרת הזאת? עיריית אשדוד (כספי הציבור באשדוד) או חברת מילגם שמיהרה לעקל לד' את חשבון הבנק? 
 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו