זיכרון בסלון בפאב השלומפר

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('5d307c5a-3f9e-4c6e-bd49-68c20b918015','/dyncontent/2024/3/13/eba24287-81c1-4524-8420-9aa872b7d7a6.gif',17612,'סמי שמעון אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('5d307c5a-3f9e-4c6e-bd49-68c20b918015','/dyncontent/2024/2/21/19022398-7ad1-43fb-980e-4729804bbbee.gif',17526,'הילה אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('5d307c5a-3f9e-4c6e-bd49-68c20b918015','/dyncontent/2024/3/19/08f1124b-66b0-4b70-8f17-5dd7ae679819.gif',17617,'מכבי אסתטיקה אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('5d307c5a-3f9e-4c6e-bd49-68c20b918015','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('5d307c5a-3f9e-4c6e-bd49-68c20b918015','/dyncontent/2024/3/10/d666082b-1e2d-4310-a54a-51b66018a2ce.gif',17601,'אלדן אייטם כתבה ',525,78,true,20364,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

את הערב בפאב השלומפר שהיה מלא בצעירים שהגיעו לשמוע את איש העדות במסגרת אירועי "זיכרון בסלון" הנחתה בת שבע סוויסה שהציגה את ניצול השואה שרגא שמר- שירמן

אסף איינהורן שר וניגן את השירים: "אייכה", "יוצא אל האור", "ואולי" ו-"פרח".

שישה מיליון זהו מספר בלתי נתפס ולכן מספרים את סיפורי אנשי העדות כל זמן שהם עוד כאן. הודות ליוזמה של "יד ושם" יש כיום תיעוד של 4.5 מיליון עדויות.

שרגא יליד הונגריה נולד 1929 בכפר קטן בו היו כ-30 יהודים שהיו חלק מכ-6 משפחות שנדדו לשם כדי לחפש פרנסה.
סבי היה שם בשנת 1848 ונפטר בגיל 97. אבי נולד בכפר, אימי נישאה לאבי ולפני כן התגורהה בכפר אחר.
היו לי שתי אחיות גדולות ממני ושלושה אחים קטנים ממני. אח נוסף נפטר ממחלה... שישיה ילדים בסך הכל.
אבי עסק בחקלאות, הייתה לו מכולת וחנות אטליז. לחם במלחמת העולם הראשונה. היינו "הונגרים טובים". 
רוב האנשים בכפר היו אנשים טובים נוצרים. הרבה אנשים עבדו בבית חרושת של התכת ברזל והיינו ביחסים טובים והיה בינינו רק הבדל דת. הם היו נוצרים. 
בשנת 1943 אימי נפטרה, כשהייתי בן 14. הרופא איבחן מחלה ונתן לאימי תרופות לא נכונות. אי לקח אותה לרופא בכפר אחר שאמר שהיא צריכה לעבור ניתוח אולם זה היה מאוחר מידי.
הפכנו להיות יתומים מאם. אבי המשיך לעבוד ביתר שאת, כיוון שההונגרים שללו את הרישיון במכירת מוצרים בפיקוח. 
האסון או החשש שהיה ליהדות אירופה דילג מעלינו. ידענו שיש בעיות בפולין אבל לא הבנו או הכרנו את עוצמת הבעיה.
המנהיגים היהודים הפוליטיים והרוחניים כנראה ידעו... בכפר שלנו לא היה חשמל והיו אולי 2-3 מקלטי רדיו שעבדו על סוללות. 
בשנת 1944, בחודש מרץ, הגרמנים הגיעו להונגריה כדי להבטיח את השמדת היהודים לפי השיטה הגרמנית הנאצית. לאחר שהגיעו החלו גזרות כלפי היהודים כמו איסור ליצור איתנו קשר עד שהגענו לשלב של מגן דוד צהוב (טלאי) ומעבר לגטו.
בגטו אנשים שהו כשבועיים שלושה... לא היה זמן, הם רצו להשמיד כמה שיותר מהר את כל היהודים המלחמה עמדה להיגמר. לקחו את יהודי הונגריה לבירקנאו והשמידו שם כחצי מיליון יהודים. 
אלינו לגטו הגיע הקצין והודיע שכל הגברים מגיל 15-60 מתגייסים כעובדי כפייה. הייתי יחד עם אבי וגוייסנו ל"צבא" למחנה העבודה. למחרת בבוקר קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים להיות בשער הגטו.
כל הלילה הבנות בישלו ואפו עוגות למעננו, כאלה שנשארות שיש להן חיי מדף ארוכים, תפרו לנו תרמילי גב.
נסענו לאותו מקום, מרכז קליטה של הצבא ושמו אותנו בחזית מול הרוסים בהרי הקרפטים... עד שהחלה נסיגה. 
הגענו לתחנת גבול שם הייתה תחנת רכבת גדולה מאוד אותה הפציצו האמריקאים הרבה פעמים במטרה לשבש את תנועת הרכבת. 
במרץ 1945 התנאים היו סבירים יחסית. האנשים שהעסיקו אותנו היו אזרחים, לא חיילים והדריכו אותנו כיצד לתקן את המסילות ולהעמיס את הפחם.
הכל היה יחסית בסדר. אכלנו תבשיל של שעועית כל הזמן... פרט ליטום אחד שבו נתנו לנו להתקלח. 
רוב האנשים היו חולים, גם אני ואבי. ב8 במרץ 1945 נכנסו שנינו לתרדמת. אבא כבר לא היה בהכרה מלאה...
אני התעוררתי אחרי שלושה ימים אבל אבי לא התעורר ונפטר. קברו אותו בבית הקברות של הנוצרים, בו קברו את אלו שמתו "בדרך", במקום לא ידוע. 
40 שנה אחרי חזרנו לשם, חיפשנו את הקבר של אבא שלי ולא מצאנו. לפי מנהגי יהדות הונגריה לא נתנו לי לעלות לקבר של אבי במשך 30 יום. הייתי בן 16 אמנם אבל אסרו עליי. 
בחג הפסח, אין לי מושג איך עשו לנו מצות לא כשרות ממש, אבל דומות וחגגו את החג. ביום הראשון של פסח הודיעו לנו שהיום לא יוצאים לעבודה.
היינו מלאי הערצה עד כמה שמנהלי העבודה אנשים טובים ונתנו לנו יום חופש. בצהריים הגיעה קבוצה של אנשי "אס אס".
היה יום קשה מאוד מלא בגשם ורוח ואמרו לנו שאנחנו יוצאים לדרך. הציעו למי שחולה לא לבוא כי מי שיפגר בדרך יירו בו. החלטתי להישאר אבל המליצו לי ללכת, רק לא להישאר, הלכו כ75 אנשים. 
כשעזבנו הגיעו אנשים נוספים של אנשי "אס אס"... אבל טעינו. היו אלה תליינים הונגרים מתנדבים, פאשיסטים, שהוציאו את כל האנשים וירו בהם. בכולם חוץ מאחד שקיבל כדור ביד ונפל יחד עם המתים. אחרי שעזבו חסם את העורק שלו וניצל. 
על גג הבית השכן הסתתרו 4-5 אנשים מבינינו ןראו מה קרה בחצר וסיפרו. זה שלא נהרג יצא מבין המתים.
אחרי יום יומיים הגיעו הרוסים ושחררו אותם. הם הלכו לבודפשט והודיעו לחברת קדישא שבמקום ההוא יש עשרות יהודים מתים שלא קברו אותם אבל פזרו עליהם סיד כדי שלא תהיה מגיפה. לאחר מכן קברו אותם, 124 יהודים בקבר אחים. 
אנחנו יצאנו לדרך נוראית ואיומה. גשם, קור והלכנו בצד הדרך... הרבה בוץ... עברו שעות רבות עד שהגענו לעיירה באוסטריה. נתנו לנו לישון על המדרכה ודאגו שלא נישן על הכביש.
למחרת בבוקר השמש זרחה. במשך שבוע הלכנו, לא קיבלנו אוכל רק שתינו קצת מים שהיו בשלוליות בדרך. באחד הכפרים ראינו 3-4 בנות לבושות יפה עם קלשונים על כתפיהן, דוברות הונגרית. הן ענו שהן יהודיות שנלקחו לגטו והגטו פזרו אותן אצל משפחות שהגברים התגייסו והן עובדות בשביל המשפחות במקום הגברים. 
המורל שלנו עלה. שמענו את התותחים של הרוסים וקיווינו שהמלמה תסתיים בקרוב ונחזור לפגוש את המשפחה. 
יום אחד שמו אותנו בכלא, נתנו לנו מרק קליפות תפוחי אדמה. בערב באו חיילים וביקשו עשרה עובדים בהתנדבות ומי שיבוא יקבל אוכל בגדים.
התנדבנו 10 ילדים. המבוגרים אמרו לנו לא ללכת, שזה מסוכן... הלכנו עשרה, העמידו אותנו בזוגות. שני חיילים לקחו שניים מאיתנו, עוד שניים... נשארנו ארבעה... בליבי חשבתי שאולי הזקנים צדקו וכבר הוציאו אותם להורג. 
כעסתע על הגרמנים... הם הבטיחו לנו אוכל... פתאום הגיע קצין עם אקדח ואחריו חייל עם רובה. הקצין ביקש שנבוא אחריו וליוו אותנו למכלאה בה רבץ חזיר.
הקצין ירה בחזיר בראש וביקש מאיתנו לקחת אותו למקום בו החיילים הגרמנים הכינו להם ארוחת ערב.  
דחפנו את העגלה הזו, עם עוד אוכל שהיה עליה עד וינה ואכלנו בדרך. בוינה הכניסו אותנו לבית ספר שהפך לגטו ושם פגשנו משפחות שלמות של יהודים מהונגריה. הם אמרו שהיו בגטו אחר... וכולם מחכים לסוף המלחמה.
עבדנו במילוי שקי חול שעזרו כמו כוסות רוח למת. כשהצבא הרוסי הגיע הקצין פתח את השער עם חיוך גדול ואמר לנו שאנחנו משוחררים אבל הציע לנו לא לצאת לרחוב כי חבל שניפגע. הבטיח לשלוח לנו אוכל ואמר שיעדכ ן אותנו מתי לצאת וכך היה.
צילום: חן בוקר, אשדוד נט
$(function(){setImageBanner('e2fe4ccd-464a-495c-bce1-e2bad4a15419','/dyncontent/2023/2/12/e960374e-11ea-41ca-b46e-f63254187ad1.jpg',15395,'עירייה אייטם כתבה ',525,78,false,20366,'Image','');})
 
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('00f93663-02f7-4d2f-ba0c-d1dcaebbc9aa','/dyncontent/2017/6/5/ddc064ee-648d-4ba4-ad6e-72da51a98ff7.jpg',1808,'אייטם לוח אשדוד נט 525*60',525,78,true,18478,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('00f93663-02f7-4d2f-ba0c-d1dcaebbc9aa','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,true,18478,'Image','');},15]]);})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה