וואו, זה היה פרק מתיש. ברגעים מסוימים הרגשתי כמו בסימס, כשיש מסיבה ומלא אורחים לא מוזמנים מחליטים להגיע ולנהל דיונים בקולי קולות בבית שלך, דווקא כשאתה תקוע בשירותים, מאחר לעבודה או מגלה שתיבת הדואר שלך מלאה במכתבים ואין לך שולחן פנוי להניח אותם עליו.

הבעיה היא שבחיים, להבדיל מבסימס, אין אפשרות להכניס את כולם לבריכה ולהוציא את הסולם, מה שגורם לך להיתקע במשולש שני-דן-אורנה, שפשוט חוזר על עצמו שוב ושוב בלי הפסקה. שני כועסת, דן מתנצל, אורנה כועסת, דן מתנצל, שני כוע... הבנתם את הקטע.
באמצע הייתה איזו טחינה שהצליחה להרגיז את דן קצת ולהוציא אותו מהמצב הקבוע הזה שהוא נקלע עליו, אז תודה לך טחינה, אבל חוץ מזה הכל התנהל באותו המקצב.

נדלג קצת קדימה (פרק שלם, אבל למי אכפת), ונגיע לשלב שבו הדיירים הישנים חוזרים אל הבית. כמה הערות בנושא:

דבר ראשון, אח גדול, זה כל כך לא יפה לעשות את זה דווקא ברגע שבו אנדל מצליח סופסוף להפסיק לרייר על עדן ולהתחיל לשבת לידה ולנהל איתה שיחה. עכשיו מה, היא אמורה לחזור לחזי עם המשקפיים האיומים שלו? למה זה מגיע לנו?

והחברה החדשה של שני, תהילה? נו, מה יהיה עם זה.

בגדול, כל מה שצריך היה להחזיר זה את שמוליק. בלי כוכב בכלל. חיים היה מלמד אותו כמה שיעורים בקורס בגבריות למתקדמים, ובלי המבטים המצמיתים שלה וגירוש ספרד שהיא עורכת לו מדי לילה מהמיטה הזוגית, אולי הוא אפילו היה מסיים בהצטיינות.

אה כן, וישנה גם החזרה של אורנה לבית, חמש וחצי דקות אחרי ששני הייתה בטוחה שמעכשיו זה רק היא ודן. בהקשר הזה, מדובר פשוט בשיעור נהדר לכל מי שלא הפנימה את הלקח של "הוא פשוט לא בקטע שלך": אם חשבת אי פעם שהבחורה שאותה את מאשימה בזה שהוא לא רוצה אותך בטוח תיעלם בשלב מסוים, אז היא לא. קומי, תרימי את הכבוד העצמי שלך מהרצפה ותמשיכי הלאה. באח יש סיכוי שיעיפו את אורנה שוב, אבל בעולם האמיתי את לא תצליחי להיפטר ממנה בקלות רבה כל כך.